״מרחק נגיעה״ – עם עבודות של האמדנה דרויש, טל ירושלמי, רמי מימון, יערה צח, גבריאלה קליין ועירית תמרי – מתייחסת לעבר של ארכיאולוגיה, קלאסיקה ופולקלור, ומנסה לגשר על המרחק ולחבר אותו לכאן ולעכשיו. האלמנט הבולט בעבודות הוא ריבוי של שכבות, חומר שמונח על חומר, בונה את הדימוי ומרכיב אותו. בטכניקות שונות מנסים האמנים לייצר סוגי טקסטורות, לחשוף חומריות ועומק שחסרים בדימוי השטוח וכמו בחפירה ארכיאולוגית לגלות את השכבות הנסתרות.
״ריצה בכוון הנגדי״ (אֶנָנְטִיוֹדְרוֹמִיָה) – תערוכת היחיד המוזיאלית הראשונה של לנה גומון – מבקשת להציג את הבשלתו של מבטה יוצא הדופן במבחר תצלומים שהתגבש במהלך שש השנים האחרונות. עקבות העשייה האנושית הם נושאי תצלומיה של גומון, המצולמים לרוב במרחבי הנוף האורבני ובשוליו. מעין מבט כולל על ״כל-מקום״ או ״שום-מקום״; על מציאות זרה ומוכרת כאחת. לרוב ללא נוכחות אנושית – ותמיד במבט מרוחק וזר, כמו משתומם, של צופה מן החוץ. מערך ניגודים הכולל הרס ובנייה, כאוס וסדר, כיליון ובריאה, יומיומיות וקמאיות, מקומיות וקוסמיות, הוא הציר הדק שסביבו מתחוללים תצלומיה. זהו ציר התנועה הסיזיפי של שגרת הקיום האנושי, הפועלת ככוח אינרציה שמסמן ומגדיר את הנוף.
ב״מולדת 1 ב׳״ – תערוכת יחיד של הציירת טליה ישראלי – מסכמת ישראלי תהליך עבודה ממושך שהחל ב-2013 ומסתיים כעת בגוף עבודות, שבמרכזו היא חוקרת את התשתית הפיזית, הפסיכולוגית והחברתית של העיר דרך מדיום הציור. נקודת המוצא לשיטוט העירוני של ישראלי מבוססת על נתון ״יבש״, פונקציונאלי לכאורה – כתובת הסטודיו שלה ברחוב מולדת 1 ב׳ בדרום תל אביב. בניגוד להקשר הציוני-לאומי שמגולם בכותרת ״איקונית״ זו, נוגע הציור במוטיבים המקומיים של המושג ״מולדת״: מראות מן היומיום בדרום תל אביב; יחסי הגומלין בין המקום והאנשים שחיים בו; והקונפליקט התמידי שאנחנו כבולים בו – האם לעקור מכאן או להישאר.