ביום חמישי 27.12 תיפתח בגלריה ע״ש מורל דרפלר בוויצו חיפה תערוכת יחיד של עמר בן צבי, בוגר המחלקה לצילום ולימודי תואר שני באוניברסיטת ניו יורק. שם התערוכה, Planes, מתייחס למשמעות הכפולה של המילה באנגלית – מישורים ומטוסים – ומצביע על זווית הראייה והפלטפורמה שבאמצעותן מייצר בן צבי פרספקטיבה חדשה, תוך שימוש בצילומי לוויין וצילומי אוויר שהוא מלקט במאגרי מידע.

לצד סדרת צילומי הלווין שמתמקדת בשדות תעופה ואתרים אורבניים מורכבים הוא מציג בתערוכה, שאצרה תמר סצמסקי, סדרת פוטוגרמות צבע כימיות. העבודות מתייחסות לאפשרויות ולמידע שזווית הראייה הזו מציעה כיום, וכן לאופן בו אנו משתמשים בה ומורגלים אליה יותר מאי פעם. העניין של בן צבי במפות ובצילומי אוויר החל בשירותו הצבאי, שתוך שימוש יום־יומי בהם במסגרת תפקידו הפכו עבורו לרכיבי שפה אינטואיטיבית. עניינו בצילומי אוויר חורג מעבר לתפקידם השימושי והמידע שהם מכילים, והוא מוצא גם יופי רב בפורמליזם ובקומפוזיציות המורכבות שלהם.

העבודות מעלות שאלות על האפשרות של הגבלת מידע וצנזורה בעידן האינטרנט, ועל המעבר שעושות טכנולוגיות, שפותחו לשימוש צבאי, אל המרחב האזרחי והצרכני

סדרת צילומי הלווין מבוססת על מידע שכולו זמין וחינמי באינטרנט. היא מורכבת משחזורים של צילומי אוויר חלוציים כמו גם צילומים של אתרים הקשורים להתפתחות טכניקות צילום אוויר שונות. בנוסף, מוצגים צילומים של ״בתי קברות למטוסים״ – שדות תעופה המשמשים כמגרשי גרוטאות של מטוסים, המיועדים למיחזור או לפירוק לחלקי חילוף. את המידע השיג בן צבי ברשת דרך אתרי אינטרנט, דוגמת Google Maps, המנגישים באופן גלוי וחופשי מה שהיה נחשב בעבר מידע צבאי ומודיעיני מסווג.

דוגמה נוספת לכך היא עבודה המגיבה לנאומו האחרון של רה״מ בנימין נתניהו בעצרת האו״ם, שבו התייחס לשמות רחובות ובתי עסק הסמוכים למתקני גרעין איראנים סודיים. נתניהו אף הזמין את כל מי שחפץ לחפש את המקומות ב־Google Maps, באמצעות קואורדינטות שסיפק תוך כדי נאומו. העבודות מעלות שאלות על האפשרות של הגבלת מידע וצנזורה בעידן האינטרנט, ועל המעבר שעושות טכנולוגיות, שפותחו לשימוש צבאי, אל המרחב האזרחי והצרכני.

הסדרה השנייה בתערוכה מורכבת מפוטוגרמות (הדפסות מגע) כימיות המתמקדות בשדה הראייה של העין האנושית. בנקודה בה מחוברת העין לעצב הראיה היא אינה קולטת דבר, כך שבכל עין ישנה נקודת עיוורון – Blind spot. באמצעות חפיפה עם המידע שמתקבל מהעין השנייה מתגבר המוח על נקודות העיוורון ומייצר תמונה מלאה ורציפה. הפוטוגרמות, שנעשו מתוצאות בדיקות רפואיות של שדה ראיה, מזכירות גם שימושים צבאיים, בהם הצלב משמש ככוונת. בכך, עולות שאלות כמו, מהו השימוש הנעשה בטכנולוגיה? מהי היכולת לראות תמונה מלאה? והאם אנו מודעים לנקודות העיוורון שלנו?

The post PLANES: תערוכת יחיד לעמר בן צבי בויצו חיפה appeared first on מגזין פורטפוליו.

מימי זיו, בוגרת המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר ומרצה המלווה דורות של מעצבי אופנה, תציג את עבודותיה מהשנה האחרונה, בתערוכה חדשה שתיפתח בשבת 12.1 בגלריית המשכן ״בית מאירוב״, חולון, במסגרת העונה הישראלית לעיצוב (אוצרת: לאה פרץ). התערוכה תכלול ציורים ואיורים קטנים וגדולים, בגודל 10×10 ס״מ ועד 2×1.2 מטרים, חלקן על נייר וחלקן על קנבס בטכניקות שונות: רישום בטוש וציורים על קנבס כשלחלקם נוספת עבודת רקמה ועיטורים של עלי זהב. כמו כן יוצגו דפים רבים מיומנה המאוייר והמצוייר של זיו וכן תיעוד תהליכי עבודה שהיא מתעדת בצילום וידאו וסטילס שחלקם גם עלו לחשבון האינסטגרם שלה.

״איורי אופנה הם כלי עבודה המשמש את מעצב האופנה בתחילת תהליך עיצוב הבגד״, אומרת לאה פרץ, אוצרת התערוכה ורעאש המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר. ״ככזה, הוא צריך להעביר הן את רוח העיצוב והן את כתב ידו של המעצב. מאחר ואיוריה של מימי זיו לא נועדו לביצוע, מתקיימת חופשיות מאוד גדולה באופני הגישה שלה לנושא. היא אינה עוסקת בהפיכת הבגד לממשי, אלא להיפך, מחפשת את הרוח, את האווירה, שיכולה ליצר דרך וטכניקות שונות ופורמטים מגוונים.

״התערוכה מציגה את החיפושים הצורניים והצבעוניים של מימי במכחול, עט וחוטים כאמצעי לביטוי אישי. לצבע משמעויות ותפקידים שונים כשמציירים איתו לעומת השימוש שלו בעיצוב בכלל ובעיצוב אופנה בפרט. לטרנדים באופנה ולצבעים המשתנים מעונה לעונה יש משמעות חולפת, מימי מתייחסת לצבע בציוריה כביטוי להלך רוח, כביטוי בעל משמעות אנרגטית רוחנית. היא פותחת שדה רחב של אופני ביטוי אפשריים מהמדויק עד אוירתי על סף המופשט״.

העבודות הקטנות הן דפים מיומנה האישי של מימי שבו תעדה את שנת 2018. ״בינואר 2018 קניתי יומן משרדי גדול והבטחתי לעצמי לתעד את השנה שלפני בלי להסתיר דבר״, מספרת זיו. ״היומן הפך להיות חלק ממני. הדבקתי בו תרופות שקיבלתי, כרטיסי טיסה, כאבים שכאבתי ושמחות שבהם השתתפתי וכמובן גם הרבה ציורים כי הציור הוא חלק ממני, זורם לי בדם. ישבתי בהרצאות תולדות האמנות וציירתי, כל נושא ורעיון קיבל תרגום צורני על הדף ביומן. ישבתי בהגשות בשנקר וציירתי את הפרויקטים, יום אחר יום. אני עובדת בעיקר עם טוש שחור דק או עם עפרון נמס במים ואחר כך בבית מוסיפה קצת צבע וזהו. לעיתים אני מתעדת את התהליך: מציירת ביד ימין ומצלמת באייפון ואחר כך מעלה לאינסטגרם את הסרטונים. במהלך השנה הזאת תייגתי את הציורים שלי myartjournal#״.

נעילה: 9.3.2019

The post מימי זיו בגלריית המשכן ״בית מאירוב״ appeared first on מגזין פורטפוליו.

במהדורתו הבין־לאומית הרביעית, ממשיך שבוע העיצוב להיות אירוע העיצוב הציבורי המוביל בישראל, עם למעלה מ־22,000 מבקרים, בהשתתפות כ־150 מעצבים מהארץ ומהעולם במעל ל־40 אירועים, תערוכות ומייצבים, וביצירת שיתופי פעולה חדשים עם גופים מובילים מקומיים ובין־לאומיים. שבוע העיצוב ירושלים שם דגש על עבודות חדשות בדגש לא מסחרי ומבוסס תמה, בחתכי רוחב דיסציפלינריים וביצירת פורמטים חדשים לתצוגה, לפרפורמנס ולאירועים.

השנה יפעל שבוע האיור התמה ״מזרח״: מה אנחנו רואים כשאנחנו מביטים למזרח? איום כלכלי בדמותה של סין מתחזקת? מסך ברזל שנבנה לאיטו מחדש? מבול פליטים מאזור מלחמה מדמם? או האם זה המסתורין של תרבות, רוחניות ואורח חיים אחר – מקום של אבולוציה כה שונה מהמערב?

בעיניים מערביות, המזרח תמיד ייצג את האחר, לעיתים כמסתורין ולעיתים כאיום, ולא פעם כשניהם. אך מה שאנו נוטים לייחס כמזרח, קרוב, תיכון או רחוק, לא בהכרח קיים. המזרח הוא תוצאה של חלוקה שרירותית המשקפת את הכוחות השולטים של המאה ה־19. הוא התוצאה של תרבות יורו־צנטרית שנטעה רגליה ברחבי הגלובוס. הוא התוצאה של היררכיה חברתית שנוצרה עקב אימפריאליזם זה.

המזרח הוא הרבה דברים. הוא הכיוון שבו כדור הארץ מסתובב והיכן שזורחת השמש. הוא הכיוון שבו הרוח נושבת בערים רבות בעולם. הוא כיוון אבסולוטי במצפן. הוא קו הגבול הדק במקומות שהם קו התפר בין שתי תרבויות. הוא מקום של פילוסופיות, אידיאולוגיות והרגלים תרבותיים אלטרנטיביים. הוא לעיתים בפשטות מה שממזרח לנקודה שבה אנו עומדים, ולעתים הוא מה שמ״מזרח״ לנקודת המבט שלנו.

ממקום מושבו בעיר שהיא עצמה צומת בין הקטבים, שבוע העיצוב ירושלים 2019 יתמודד עם השאלה הרגישה של המזרח. הוא יעשה זאת לא על ידי הפניית המבט מזרחה מנקודת תצפית מערבית, ולא בהסתכלות על העבר מפרספקטיבה של חילופים תרבותיים ומאבקים פוליטיים. הוא לא יסתכל אל המזרח, אלא על ה״מזרח״ – כמונח, ככיוון, כנקודת ייחוס אבסולוטית וכסט של מערכות יחסיות שהוא מייצר ברחבי הגלובוס. כעתיד ולא כפולקלור. ככזה הוא ינסה, החל מהפריקונספציה וכלה באבסולוטי, לפרק את המונח דרך סדרה של תערוכות, פרויקטים, מיצגים ומיצבים אנקדוטליים, ותכנית אירועים עשירה.

שישה פרקים ישמשו לפרש את האירועים, התערוכות והמיצבים שיתארחו בשבוע העיצוב ירושלים 2019: ״מזרח מול מערב״ יחקור את התפיסה הדיכוטומית של מזרח ומערב מימי קדם ועד היום; ״מזרח ממה?״ ידגיש את היחסיות של מה שמוגדר כמזרח בתרבויות שונות ברחבי העולם; ״מזרח אחר״ יתבונן ביחס למזרח בקני מידה שונים – יבשתי, לאומי, עירוני, ואנושי; ״הבטחות ממזרח״ יבחן את העתידים שהמזרח מציע, במונחים טכנולוגיים, חברתיים ותרבותיים; ״היברידים״ יחקור את נקודות המפגש בין מזרח ומערב ואת האלטרנטיבות שהן מייצרות להתבוננות הדיכוטומית הקלאסית; ולבסוף, ״המזרח האבסולוטי״ יציין את הביטחון במה שהוא תמיד מזרח – המקום ממנו זורחת השמש. תוך בחינה מחדש של המונח, אנחנו לבסוף עומדים בפני השאלות: מה באמת רואים כשמתבוננים למזרח, ומי מחליט מה ממזרח לנו?

צוות שבוע העיצוב ירושלים 2019 – מנהלי שבוע העיצוב: חן גזית, רן וולף; מנהלת אמנותית: ענת ספרן; אוצר ראשי: טל ארז – קורא למעצבים מכלל הדיסציפלינות להגיש הצעות לעבודות קיימות או חדשות תחת התמה השנתית ״מזרח״. קנה המידה של העבודות גמיש (עבודות בודדות, פרויקטים רחבים, מיצבים, תערוכות, פרפורמנס ועוד), ודגש יינתן לעבודות המאפשרות תצוגה בחוץ. מימון יינתן לעבודות הנבחרות. יכולים להגיש יוצרים בודדים או קבוצות.

יש לצרף:

• הצהרת כוונות המעצב ותיאור הפרויקט המוצע עד 400 מילה.
• דימויים ומידע טכני להמחשת הפרויקט: לפרויקט קיים: צילומים, מידות, חומרים, תנאי תצוגה מיוחדים במידה ויש, מתי ואיפה הוצג; – לפרויקט חדש: סקיצות, הדמיות, פירוט טכני והערכת תקציב.
• קורות חיים של המעצב/מעצבים המגישים ולינקים רלבנטיים.
• תיק עבודות (עד 5mb) עם דוגמאות רלבנטיות.

לוחות זמנים:

• הגשות יתקבלו עד לתאריך 4 לפברואר 2019
• תשובות למתאימים יימסרו עד לתאריך 18 בפברואר 2019.

נא לשלוח הצעות למייל opencall@jdw.co.il בקובץ PDF אחד המרכז את כל החומרים.

–

בית הנסן הינו בית לתרבות שנפתח מחדש לקהל הרחב אחרי למעלה ממאה שנה שבהן היה סגור ומבודד כבית חולים למצורעים. הבית והגינה שמקיפה אותו שוקמו ושומרו במהלך 2011-2013 על ידי הרשות לפיתוח ירושלים ובניהול חברת רן וולף – תכנון אורבני וניהול פרויקטים. כיום המקום משמש ביתם של אמנים, יוצרים ואנשי אקדמיה בתחום העיצוב, המדיה והטכנולוגיה, ונותן במה ליצירה ומחקר מובילים, וחשיפתם בקרב קהל מקצועי וסקרן. המנהלת פועלת במטרה לחזק את העיר ירושלים ואת הקהילה היוצרת בה, תוך כיבוד הגופים השונים הקיימים בעיר.

The post קול קורא: שבוע העיצוב ירושלים 2019 בכיוון מזרח appeared first on מגזין פורטפוליו.

ביום חמישי 3.1 תיפתח בגלריה חזי כהן התערוכה של נירית טקלה, ״שלוש צפיות״ (אוצרות: שולמית נוס וחגית פלג רותם). זו תערוכת יחיד ראשונה בארץ לטקלה, שבנובמבר הציגה תערוכת בכורה בלונדון, בגלריה אדיס פיין ארט, בעקבות שהות אמן באדיס אבבה.

כמי שעלתה לישראל מאתיופיה בגיל חמש, ההזמנה לרזידנסי באתיופיה הייתה מעין שיבה הביתה. אבל הבית המדומיין מרחוק התגלה כארץ זרה ומפתיעה: באדיס אבבה מצאה טקלה עיר בירה מודרנית ושוקקת חיים ואמנות. כשנסעה לביקור באזור הולדתה גילתה חלקת ארץ ירוקה ופורייה, ולא מדברית וצחיחה כפי שנחרתה בתודעתה – אולי בעקבות סיפורי העלייה שעליהם גדלה. התגלית הזו, כמו גם חוויות אחרות של גילוי והתפכחות, מזינות את המבט הרב־מקומי שלה ומעניקות לציוריה עומק רגשי ויכולת הבעה יוצאת דופן.

כותרת התערוכה מתייחסת לאופן הראייה של טקלה את עצמה ואת המבט של החברה עליה: ״בחוויה שלי אני חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית. יחד עם זאת, ההסתכלות המדירה אותי ואת בני קהילתי על ידי חלק מהאנשים בחברה, מאפשרת לי להסתכל מבחוץ על החברה. אותה הדרה שאני חווה הופכת בעבורי ליתרון ומאפשרת לי להסתכל במבט מרוחק, מנותק וביקורתי על החברה, כמו להציב מראה בפני הסביבה״.

ציוריה צומחים מחוויית חיים ייחודית, שבה היא מטיילת במבטה בין ההוויה האישית שלה, לבין המבט החיצוני, החברתי, המתבונן בה ומגדיר אותה. היא מטמיעה בעבודותיה משקעים ומידע מהביוגרפיה הפרטית שלה, ובוחנת את מקומה האישי בעולם, אך בה בעת לא מתכחשת לתפקיד הייצוגי של האמנות כראי החברה – כבת קול המבטאת את הלכי הרוח שרוחשים סביבה, את העוולות, את המשאלות ואת מראות היום־יום.

בולטת בשונותה בעולם האמנות הישראלי, טקלה מוסיפה לבסס את מקומה כאמנית בעלת קול ייחודי ואמירה משמעותית. הציורים משמשים הד למציאות בעולם הסובב אותה, המוצאת ביטוי בצבעוניות העזה ובשפה הצורנית השופעת של עבודותיה: הדמויות ממלאות את הבד, כמו שולטות במרחב בנוכחות עיקשת. שקט פנימי עולה מהדמויות המשורטטות, כמעט מפוסלות, במשטחי צבע וכתמי אור.

לגיבורי ציוריה גוון עור כהה, מתוך בחירה מודעת לתת נוכחות ובולטות לאדם השחור – משקל נגד לנורמטיביות של העור הבהיר באמנות הישראלית (כנגזרת של אמנות מערבית). את מפגש התרבויות והאוכלוסיות היא מדגישה גם בבחירת צבעי הרקע – תכלת עזה בהשראת האור הארץ־ישראלי; היא מחשיכה את פני השמים באדום דם כשהיא עוסקת בפרשת תרומות הדם שהושלכו; צבעי הדגל האתיופי שולטים בציורים שנעשו בתקופת שהות האמן שלה באדיס אבבה, כהומאז׳ למקום. 

The post נירית טקלה בגלריה חזי כהן appeared first on מגזין פורטפוליו.

לכל אוכל סיפור מסגרת משלו, שמתחיל בתהליך גידולו, עובר בעיבודו ומסתיים כשהוא מגיע אל הכלי או אל האריזה שמהם אוכלים. החומוס, או החִמצה, מלווה את אורח החיים הקולינרי במזרח התיכון אלפי שנים ובמגוון של צורות, והוא אחד מסוגי המזון המשקפים באופן נרחב את הרב־תרבותיות המקומית ואת מגוון הפרשנויות לעיבודו ולצריכתו. בעשור האחרון נחקר החומוס וסומן כמזון סופר־פוד וכתחליף איכותי ועשיר לחלבון מן החי.

לחומוס סיפורים רבים ממגוון רחב של תרבויות, מקומות ותקופות. הדיון המקומי בו מתמקד פעמים רבות בשאלת מקורו ובזכות הראשונים, אבל בשל היותו מזון־על והיותו כאן, התערוכה מתמקדת ב״איך״ וב״למה״ שבבסיס אכילת החומוס.

גלית שבו. צילום: נמורד גנישר

אבי בן שושן. צילום: נמרוד גנישר

דניאל נחמיאס. צילום: נמרוד גנישר

לירון צנחני ואנה שפירו. צילום: נמרוד גנישר

התערוכה היא מפגש בין שלוש דיסציפלינות עיקריות – עיצוב, קולינריה ומדע – שבאות לידי ביטוי בתזונה ובמזון במגוון של דרכים. עשייה רב־תחומית זו עוסקת בעיצוב סביב החומוס במטרה להרחיב את השיטות לצריכה של קטנייה זו ולהעצמה של היתרונות הטמונים בה. התערוכה מורכבת משלושה רבדים, שמייצגים את מטרת הפרויקט: רובד גרפי, שמציג את תעודת הזהות המדעית וההיסטורית של החומוס; כלים שימושיים, שמתייחסים לאופני אכילה ועיבוד של החומוס; ומיצגים אכילים שמשלבים מתכונים חדשים לצד חוויית אכילה שפותחה במיוחד בשבילם.

משתתפים: איריס זוהר, דוד הלל, דימה ונדיה גורביץ׳, לנה דובינסקי, דניאל נחמיאס, אבי בן שושן, עופר זיק, גלית שבו, דב גנשרוא, ליאורה רוזין, שולי שטראוס, לירון צנחני, דפנה נועם, דוד סדי, אנה שפירו.

התערוכה הוקמה בשיתוף הפקולטה לחקלאות מזון וסביבה על שם רוברט ה׳ סמית באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת תל אביב, ומוצגת בשלוש שפות – עברית, ערבית ואנגלית, מתוך כבוד למסורת רבת השנים של החומוס במזרח התיכון.

פתיחה חגיגית: 10.1.19 בשעה 19:30
יום עיון: 11.2.19
נעילה: 23.2.19

–

במקביל ל״זום על חומוס״ תיפתח בגלריה הקטנה התערוכה ״חשוף״ של קולקטיב 4.5 והילה מור (אוצרת: עינב ברנס אליאסוב). התערוכה מבקשת לבחון בעזרת תהליכים מחקרים את התכונות הטבעיות של החומר הקרמי.

קולקטיב 4.5 – רותם גרובר, עמרי ניסים ואדם שליו – בוחנים בעבודתם קווי גובה – מיפוי חומרי את ״הזהב הלבן״, הפורצלן כחומר קרמי בעל תכונות ייחודיות; אצילותו, חוזקו, לובנו הבוהק, אטימותו למים וחדירותו לקרני אור מציב אותו כאחד מהחומרים המרתקים והמאתגרים בעולם הקרמי. בתהליך המחקרי החליטו חברי הקולקטיב להציב את האופי ״המתורבת״ של הפורצלן אל מול התערבות אגרסיבית ופולשנית- שחיקה על ידי מכונת התזת חול. התזת החול מאפשרת לחדור לעובי הדופן של החומר, ולגרוע ממנו שכבה אחר שכבה. שינויי העובי יוצרים עבירות משתנה לקרני האור, תופעה היוצרת חווית עומק.

קולקטיב 4.5 עוסקים בדימוים של קווי הגובה, המוכרים לנו ממפות טופוגרפיות המתארות את תבליט השטח לצורותיו הרבות, הר, גיבעה, מכתש, כיפה, אוכף ועוד. קווי הגובה מבטאים את עומק השחיקה שנוצרו בחומר כמו גם את גובה טמפרטורת השריפה המשתנה: ככל שטמפרטורת השריפה עולה, כך מהירות השחיקה יורדת.

קולקטיב 4.5. צילום: עמרי ניסים

הילה מור. צילום: עודד אנטמן

הילה מור, בעבודתה תנועה של מים בחומר (פרויקט גמר במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, 2016, בהנחיית פרופ׳ עידו ברונו), בוחנת את היכולת של החומר הקרמי כמו הצמחים להוביל מים בתוכו. האינטראקציה של החומר הקרמי עם המים מאפשרת תופעות כמו סינון, קירור, הולכה ושינוי צבע. תכונות חומריות אֿלו בשילוב טכנולוגית הדפסה תלת־ממדית בקרמיקה מאפשרות שליטה במבנים הפנימיים של החומר ובחינתן מחדש. תכנון ועיצוב מבנים מורכבים אלו בכלים מאפשר את ניתוב המים בתוכם בהתאם לצורך.

הכלים של מור, כלי עזר עכשוויים לשימושים מסורתיים מקיימים דיאלוג בין היסטוריה ותרבות חומרית לבין התחדשות טכנולוגית: שתייה – כלי לסינון מים; גידול למאכל – כלי הנבטה; שימור – כלי לצינון סביבת הפירות והירקות. כמו בצמחים, גם לחומר הקרמי יש תכונה טבעית המאפשרת הובלת מים כך שאופן הפעולה של הכלים מתבסס על ההשקיה שלהם, שמאפשרת אינדיקציה לרטיבות: הצבע בחומר הקרמי בשריפה נמוכה, נשאר חיוור. אך כשמשקים את הכלים הם הופכים רוויים צבע מספיגת המים לתוכם. כשהם מתייבשים, הם מחווירים שוב ומאותתים צמא.

The post זום על חומוס בבית בנימיני appeared first on מגזין פורטפוליו.

הוועד המנהל של בצלאל אישר את הבחירה של ועדת האיתור של האקדמיה בד״ר ליאת לביא לתפקיד ראש המחלקה לתואר שני בתקשורת חזותית. לביא היא בוגרת המחלקה לאמנות בבצלאל, חוקרת ומרצה במחלקה לתרבות חזותית וחומרית בבצלאל. המחקר שלה עוסק בהבטים פילוסופיים של המרחב החזותי ושל המרחב התרבותי והטכנולוגי ובוחן, בין היתר, שאלות פילוסופיות המתעוררות בהקשר של ישומי בינה מלאכותית וסוגיות אתיות הכרוכות בעיצוב רובוטים.

את לימודי התואר השני והשלישי עשתה במחלקה לפרשנות ותרבות באוניברסיטת בר אילן, שם שימשה חוקרת פוסט דוקטורט ומרצה במחלקה לפילוסופיה. בנוסף היא אוחזת גם בתארים ראשונים במשפטים וכלכלה (אונ׳ ת״א, 2002-2003). במסגרת פעילותה בשדה התרבות החזותית כתבה טקסטים רבים לתערוכות וקטלוגים וניהלה את מכון שפילמן לצילום. מחקריה בתחום הפילוסופיה והטכנולוגיה הוצגו במסגרות בין־לאומיות רבות.

״אנחנו עדים בעשורים האחרונים לשינויים מהותיים במרחב התרבותי והטכנולוגי, הנוגעים לא רק להופעתן של טכנולוגיות חדשות, אלא גם להתפשטות ולהתעצמות של המרחב החזותי ושל מרחב ההזדמנויות הנפתח בפני מעצבות ומעצבים״, אומרת לביא בתגובה למינוי. ״הולכת ומתחזקת ההכרה בסל היכולות הייחודי של המעצבים ובעוצמה הציבורית והכלכלית של היצירתיות והחדשנות שהם מביאים איתם לכל סביבה שבה הם פועלים.

״התכנית לתואר שני בתקשורת חזותית נותנת למעצבות ומעצבים מעולים, שמעוניינים לפעול כסוכני שינוי במרחבים החברתיים והטכנולוגיים החדשים שנפרשים בפנינו, את ההזדמנות להעמיק את המומחיות שלהם ולפתח את הפרקטיקה שלהם בסביבה שמעודדת סקרנות, חשיבה ביקורתית, יצירתיות ויוזמה. לא פחות חשוב מכך, היא מאפשרת להם לקיים מחקר יוצר תוך דיאלוג מתמיד עם המרחבים האקטואליים שבהם מעצבים פועלים״.

ועדת האיתור כללה את נשיא בצלאל – פרופ׳ עדי שטרן, הרקטור – ד״ר יובל קרניאל, רוני גילת בהרב, ארז גביש, פרופ׳ חנן דה לנגה, ד״ר רומי מיקולינסקי ושרי ארנון. רקטור בצלאל, ד״ר יובל קרניאל, ברך על המינוי ומסר: ״אנו מאחלים לליאת הצלחה ונפעל במשותף כדי להעשיר ולחזק את התכנית החשובה הזאת שהיא תכנית ייחודית, חדשנית וראשונה מסוגה בארץ. התכנית מהווה חממה לטיפוח פרויקטים יצירתיים של בוגרים בעלי ניסיון בתחום התקשורת החזותית ונהנית מסגל מרצות ומרצים מנוסים ואיכותיים במיוחד. אני בטוח שהמבט הרחב, הטכנולוגי, הפילוסופי, התרבותי והרב תחומי של ליאת יצעיד קדימה את התכנית״.

The post ליאת לביא מונתה לעמוד בראש התכנית לתואר שני בתקשורת חזותית בבצלאל appeared first on מגזין פורטפוליו.

״הרהרתי על אודות הכפרים הפלסטינים, הנראים מצידי כביש 443 – הפחד הפך אותם לשקופים. שאלתי את עצמי: אם כל כך הרבה מהאנשים החיים פה מכחישים את קיומם מבחינה פיזית ופסיכולוגית – האם המקומות הללו באמת קיימים?״, כך מתאר הצלם יעקב ישראל חלק מהתחושות והמחשבות שעלו בדעתו, בתקופת המעקב הצילומי אחר החיים על קווי התפר בין ישראל לפלסטין. מסע שארך 16 שנה וכעת יוצג בתערוכה ״לגיטימיות של נוף״, שתיפתח ב־1.2במוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים.

התערוכה שאצר ד״ר מארק לונג – אוצר ראשי במכון האלסי לאמנות עכשווית, ופרופסור לגיאוגרפיה פוליטית במחלקה למדעים פוליטיים, צ׳רלסטון, דרום קרולינה – מסכמת פרויקט צילום רב שנים: 16 שנים שבהן ישראל צילם כפרים ערביים, בדואים ודרוזים בישראל ובשטחים. הפרויקט הפך למעין מסע דרך הנופים הסוציו־פוליטיים במדינת ישראל ובשטחים.

יעקב ישראל, ג׳לג׳וליה, 2015

יעקב ישראל, ,חוסאן 2012

ממג׳דל שמס בצפון דרך בית חנינה, ג׳ודירה ובית דקו, הממוקמים מאחורי החומה לאורך כביש 443, סילוואן, שועפאט, יריחו, ועד כפרים לא מוכרים מהפזורה הבדואית בדרום – סדרת הצילומים מבקשת לחשוף בפני הצופים את הכפרים הערביים המהווים 20% מאוכלוסיית ישראל. המציאות החברתית הפוליטית המורכבת במדינה הפכה אותם לנופים מודחקים, מפני שהם מסמלים עבור חלק ניכר מתושבי המדינה את הקונפליקט היהודי־ערבי, את האויב.

מטרת התערוכה היא לפתוח חלונות לסיפורים של המקומות האלה, שללא הצילומים נדמה כאילו לא היו קיימים. סדרת הצילומים מעוררת מחשבה אודות מקומות שנשכחו בחברה הישראלית ומעלה לדיון את הראייה הסלקטיבית שבה משתמשים ישראלים רבים על מנת לברוח מהמציאות, כצורת התמודדות עם המצב הפוליטי בארץ.

כמחווה להיסטוריה של הצילום, הצילומים נעשו במצלמת פורמט גדול, בטכניקה דומה לזו שבה השתמשו צלמי נוף מהמאה ה־19 שתיעדו את ארץ הקודש. טכניקה זו, המאפשרת לתעד את המציאות באופן חד הרבה יותר ממה שהעין האנושית מסוגלת לראות באותה סיטואציה, מהווה גרסה היפר ריאליסטית של המציאות. התוצאה, צילומים גדולי ממדים שיוצבו בחלל התערוכה ויאפשרו למבקרים לחוש את חוויית העמידה מול הנוף, ולנסות להתמודד עם תחושת הפחד מפני אחרים, זרים, והלא נודע.

יעקב ישראל, עיסאוויה ושועפאט 2013

The post ״לגיטימיות של נוף״ במוזיאון האיסלאם appeared first on מגזין פורטפוליו.

ערב עיון מיוחד יתקיים במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב ביום ה׳ 17.1, בשעה 19:00, תחת הכותרת ״מעד מקומי לעדות מקומית״. האירוע מתקיים לאורן של שתי תערוכות הצילום המוצגות במוזיאון בימים אלה: ״עדות מקומית 2018״ ו״אמת צילמתי – דוד רובינגר״. דוברי הערב: העיתונאי נחום ברנע (ידיעות אחרונות) עורך ספר הצילומים ״איזו מדינה״; הצלם מיקי קרצמן; רותי גינזבורג, מרצה לצילום במכללת בית ברל; עמי שטייניץ, אוצר התערוכה ״עדות מקומית״, וגיא רז אוצר התערוכה ״אמת צילמתי״. את הערב ינחה רועי כ״ץ, מרדיו תל אביב והמרכז הבינתחומי הרצליה.

התערוכה ״עדות מקומית״ מבקשת להציג תיעוד יוקד של תרבות אנושית רוויית סתירות, סכנות וחמלה ולהחזיר לשיח הציבורי את סוגיית הצילום התיעודי המקצועי. הצילומים נבחרו בידי חבר שופטים בלתי תלוי, המורכב מאנשי מקצוע מובילים מתחומי הצילום, האוצרות והתקשורת.

דוד רובינגר. צנחנים בכותל המערבי, יוני 1967

אוליבייה פיטוסי (הארץ) תמונת השנה ב״עדות מקומית״

השנה הוגשו כ־7,000 תצלומים על־ידי כ־350 צלמות וצלמים מקצועיים; מתוכם נבחרו 170 תצלומים, שבע עבודות וידאו וכן ״תמונת השנה״ ו״סדרת השנה״ – בקטגוריות: חדשות, טבע וסביבה, דת ואמונה, חברה וקהילה, ספורט, אורבניזם ותרבות וסיפור מצולם.

התערוכה ״אמת צילמתי״ היא מסע בזיכרון של דוד רובינגר, אחד מצלמי הארץ שתיווכו ברגעים ובמקומות מכריעים בין ההיסטוריה ובינינו. זהו גם מבט לאחור, אל רגעי הייאוש והתקווה של מדינת ישראל. בתערוכה מובא מבחר תצלומים מתומצת, חלקם מעולם לא נחשפו, שצילם רובינגר במהלך כ־50 שנות יצירה ותיעוד. זהו ניסיון ראשון להצגה מוזיאלית דו־ערכית של עשייתו המקצועית – הן מן ההיבט האסתטי והן מן ההיבט התיעודי.

ערב העיון כלול במחיר הכניסה למוזיאון.

דוד רובינגר, מנחם ועליזה בגין (קבוצת ידיעות אחרונות) בתערוכה "אמת צילמתי"

The post מעד מקומי לעדות מקומית, ערב עיון במוזיאון ארץ ישראל appeared first on מגזין פורטפוליו.

שולחן גדול מימדים ועליו כלים בצורות ובגדלים שונים נפרש לפני הצופה ומציע לעיניים ״סעודת נוף״, כשמה של תערוכת היחיד של שולמית טייבלום־מילר, שתיפתח ביום חמישי (17.1) בגלריה BY5 ברחוב בר יוחאי 5 בתל אביב. העבודות הפיוטיות מדברות בצורה ובצבע המתייחסים לנוף הארץ ולטופוגרפיה של המקום, כשהן מפנימות שעות של השתהות והתבוננות בפני השטח של הנוף המקומי.

לדברי האוצרת, ענת גטניו: ״טייבלום־מילר מגישה מזון מסוג אחר כראקציה לעומס החומרי ולהדוניזם המתבטא בפולחן האוכל ובעיסוק המופרז בתחום״. נקודת המוצא שלה היא גלגל האובניים, והעבודות מתפתחות מן הדימוי הכֵּלי. היא יוצרת כלים מפורצלן בחיפוי קריסטלים, גלזורות וולקניות ואבנית.

שולמית טייבלום־מילר ״סעודת נוף״. צילומים: יסמין ואריה

בתערוכה שלוש סדרות של עבודות: האחת – סדרת כלים המונחת על גבי משטח שולחני, המאפשר אופן התבוננות רחב ופרספקטיבי בדומה לצפייה בנוף הנפרש מתחת; השנייה – שורת צלחות שטוחות היוצרות מעין קו אופק על הקיר בעל צללית משתנה; והשלישית – כלים לבנים־צחורים תלויים במקבץ על קיר, בהם חרוצים קווי נוף נראים־לא־נראים על גבי לובן הפורצלן.

העניין בנוף בכלל ובתצורות נוף גיאולוגיות בפרט מלווה את האמנית שנים רבות. מרגע שהחלה לעבוד עם חומר (clay) שמקורו באדמה, נולד בה הצורך להתעמק ביסודות המרכיבים אותו ולהיכנס לעולם החומרים ״הטבעיים״, היוצרים פעולות כמו־גיאולוגיות. בעקבות זאת החלה להתמקד בקריסטלים ובגלזורות וולקניות, המחקים באופן מואץ תהליכים המתרחשים בטבע לאורך זמן רב.

בשנים האחרונות נכנסה ללימוד יסודי יותר של תחום הגיאולוגיה תוך שהיא מטיילת בנופים המקומיים, ומנסה להבין איך נוצרו הצורות בנוף ומהו הסדר בו הטבע בונה את עצמו. העניין הרב בתהליכים הדינמיים המתרחשים בקרקע על מרכיביה הרבים אתגר אותה לבדוק תהליכים גיאולוגיים נוספים במרחב הקרמי המתרחש בסטודיו.

בעבודות של טייבלום־מילר ניתן לראות ייצוג לשני קצוות קיצוניים של תהליכים גיאולוגיים: מצד אחד – הרתיחה, הבאה לידי ביטוי בפני השטח המבעבעים שיוצרות הגלזורות הוולקניות, ומצד שני – ההתגבשות, הבאה לידי ביטוי במבנה הפנימי של החיפוי העובר תהליך כזה. תהליכים קיצוניים אלה נעשים על ידה בסטודיו מתוך ידע והבנה עמוקה של תורת החומרים, ומתחברים באורח אלגנטי לכדי שפה אמנותית ייחודית ועשירה.

טייבלום־מילר עוסקת בנוף מן ההיבט הפנימי שלו. היא לא מתבוננת עליו רק מלמעלה, מפני השטח על קווי הנוף הטופוגרפיים והצורות החיצוניות הנוצרות בו, כי אם מנסה לחדור פנימה, אל תוך שכבות הקרקע, אל המקום בו נוצר הנוף. הבנת תהליכי ההיווצרות מושכים אותה יותר מהביטוי החיצוני שלהם.

בכלים השונים שבתערוכה ניתן לראות: מצד אחד – ייצוג חיצוני של הנוף – קווי נוף, קווי אופק ותצורות של נוף, ומצד שני – ייצוג התהליכים פנימיים של מרכיבי האדמה – באמצעות גלזורות וחיפויים וולקניים המחקים מהלכים אלה.

פתיחת התערוכה: 17.1 בשעה 19:00. שיח גלריה יתקיים בשבת 9.2 בשעה 11.30, עם נעילת התערוכה.

The post ״סעודת נוף״: שולמית טייבלום־מילר בגלריה BY5 appeared first on מגזין פורטפוליו.

התערוכה ״מיטת האספן״, שתיפתח ביום רביעי (16.1, בשעה 19:30) בבית הנסן בירושלים מוצגת כמיצב מיוחד למקום, המהדהד את חוויית המפגש עם אוסף אמנות, שסובב ומקיף את מיטתו של איש האמנות, האספן והגלריסט עודד שתיל. ב־23.1 יתקיים רב־שיח: ״בין חלום האמן לחלום האספן״. אמנים, אספנים ותאורטיקנים ידונו בהיבטים שונים של אמנות ואספנות. נעילת התערוכה: 8.2.19.

האוצרת, חנה בן־חיים יולזרי, מתארת את הרעיון שהוביל לתערוכה: ״בשיטוטי בדירת האספן המשמשת גם כגלריה, מצאתי את אוסף הציורים התלוי בחדר השינה כפורטרט אישי, תעודת זהות הבעתית וחשופה, הנבנית מתוך ריבוי, עומס ומפגשים רנדומליים. התערוכה עוקבת אחר תחנות במסען של היצירות: מן הסטודיו של האמנים אל חדר השינה, בו הן מתערבבות בחלומותיהם של הישנים במיטה. משם הן נודדות למרחב הציבורי, אל גלריית בית הנסן״.

עבור כל יצירה זהו מסע רצוף פרידות, הנטען במשמעויות מתוך היחסים המתהווים עם הסביבה החדשה, הרחק מכוונותיהם וחלומותיהם של יוצריהן. בתנועתן בין הפרטי לציבורי, היצירות ממשיכות לקיים יחס אינטימי עם הצופים.

נדב ויסמן. צילומים מאוסף עודד שתיל

עיקר האוסף של עודד שתיל הן יצירות ישראליות עכשוויות, ציורים ורישומים על נייר. בין האמנים: מיכל שמיר, משה גרשוני, פאריד אבו־שאקרה, אורי קצנשטיין, יאיר ברק, שי יחזקאלי, אסי משולם ועוד. הבחירה של האספן ביצירות מסוימות וחיבורים מקריים הנוצרים בין היצירות, התלויות באופן רנדומלי, לבין אובייקטים אחרים וריהוט באותו חלל, מייצרים מארגים אסוציאטיביים ואפשרויות לנרטיבים אישיים ולאומיים המשתלבים זה בזה. 

בתערוכה משולבים לצד האוסף מחדר השינה גם עבודות של בן־חיים יולזרי: עבודת סאונד ״ארכיון מיטה״ המתייחסת לממד הארכיוני של האוסף, ועבודת וידאו ״מימוסה ביישנית״ המציגה מבט רפלקטיבי ומהורהר על האוסף.

הפסיכואנליטיקאי זיגמונד פרויד, שהיה אף הוא אספן, יצר קשר בין חפצי אמנות, ארכיאולוגיה, צילומים ביוגרפיים וחדר הטיפולים. ספת הטיפולים של פרויד הייתה מוקפת בפסלים, ציורים ותבליטים מתרבויות ומתקופות שונות. אוספו הפרטי של פרויד הפך לחלק מעולמם של מטופליו. עודד שתיל מספר כי היצירות התלויות בחדר השינה, עוטפות וסובבות את מיטתו, מאבדות בעבורו את נראותן בחיי היומיום. הן הופכות ל״רעש לבן״, מטפורה למיסוך והדחקה מהמודע היומיומי.

שחר מרקוס

אליאסף קובנר

בן־חיים יולזרי: ״איסוף אמנות כהבניית האני, החל במאה ה־17 עם ׳קבינט הציור׳. בשונה מ׳חדר הפלאות׳ שבו נאספו אובייקטים מגוונים מרחבי העולם, עבור ׳קבינט הציור׳ הוזמנו ציורים מידי אמנים. הקבינט היה אזור פרטי ששימש את בעלי הבית בלבד. הציורים הביאו אל תוך הבית עולם של חוץ והפכו לחלק בלתי נפרד מחיי הדיירים. פעולת האספנות, שייצגה סטאטוס חברתי, חרגה מן המעשה הקולוניאליסטי. יצירות האמנות במרחב הביתי אפשרו התקיימות של הדמיוני כממשי עבור הפרט, בחברה ובתרבות אליהן הוא משתייך״.

The post ״מיטת האספן״: על אספנות והלא מודע בתערוכה ורב שיח בבית הנסן appeared first on מגזין פורטפוליו.

מוזיאון תל אביב שבר השנה שיא של כל הזמנים מאז פתיחתו, עם מעל למיליון מבקרים במהלך שנת 2018 – גידול של 23% ביחס לכמות המבקרים ב־2017. בימים אלה מסיימת את תפקידה מנכ״לית המוזיאון, סוזן לנדאו,שנכנסה לתפקיד באוגוסט 2012, וכיהנה גם בתפקיד האוצרת הראשית.

בתקופת כהונתה של לנדאו עשה מוזיאון תל אביב כברת דרך בהצגת תערוכות משמעותיות ושיתופי פעולה עם מוזיאונים בין־לאומיים מהחשובים בעולם, וכן ברכישת עבודות לאוספיו כמו התערוכה מושכת הקהל זמנים מודרניים, יצירות מופת מאוסף מוזיאון פילדלפיה לאמנות, שנחשבת לאחד הגורמים לעלייה במספר המבקרים. 

לנדאו הניעה יוזמות ארגוניות ותוכניות רבות במוזיאון. בין היתר יזמה תערוכות של אמנים בין־לאומיים בולטים, כמו הירושי סוגימוטו ולוריס גראו (תערוכות המוצגות כעת), ויק מוניס, אלמגרין ודראגסט, כריסטיאן מרקליי, לואיז בורז׳ואה ועוד. היא גם יזמה את סדרת ההצבות המיוחדות לחלל הגבוה של מפל האור במבנה החדש של המוזיאון, עם אמנים כמו: דאגלס גורדון, טום פרידמן, ג׳ואנה ושקונשלוס ועוד. בימים אלו לנדאו ממשיכה לנהל בהתנדבות את פרויקט החידוש של האגף הראשי במוזיאון, שצפוי להסתיים במרץ השנה.

סוזן לנדאו. צילום: סטודיו אדיגיטל

תורים בכניסה לתערוכה "השעון" (צילום באדיבות מוזיאון תל אביב)

The post שיא למוזיאון תל אביב: מעל מיליון מבקרים ב־2018 appeared first on מגזין פורטפוליו.

מועצת הפיס לתרבות ולאמנות פרסמה קול קורא לתמיכה במעצבים באמצעות מענקים המיועדים לפרויקט חדש, מקורי, של מעצב או קבוצת מעצבים. מטרת הקול הקורא היא לעודד יצירה מקורית אישית, מבוססת מחקר ולא מסחרית של כל אחת מדיסציפלינות העיצוב: עיצוב מוצר, עיצוב תעשייתי, עיצוב גרפי, עיצוב טקסטיל, עיצוב קרמי, עיצוב חלל ועוד (למעט עיצוב אופנה והוצאה לאור של ספר או קטלוג). 

המענק צפוי להיות בסכום שבין 40-60 אלף ש״ח (כולל מע״מ) לכל בקשה שתאושר. בסך הכל צפויים לקבל מענקים בין 8 ועד 12 מעצבים בשנה. התמיכה מיועדת לפרויקט אישי, לא מסחרי, של מעצבים בעלי שלוש שנות נסיון ומעלה, שיושלם עד חודש מרץ 2021.

״ההחלטה לפתוח ערוץ תמיכה חדש וייעודי לעיצוב היא תולדה של תהליך ארוך ושינוי שעברה המועצה לצד פניות ושיח עם השטח״, אומרת דולין מלניק, מנהלת מועצת הפיס לתרבות. ״מועצת הפיס לתרבות מזמינה מדי שנה רעיונות מהציבור והיא קשובה לצרכים ומגמות. בשנים האחרונות קיבלנו לא מעט פניות ממעצבים בתחומים שונים, שאינם זוכים לתמיכה ציבורית.

״השאלה האם עיצוב צריך להיכלל בעבודת מועצה שעיקר עיסוקה הוא תמיכה באמנות נמשך זמן לא קצר אך בסופו של תהליך הוכרע – בעד. הצעד הראשון היה הקמת חממת מעצבי אופנה, שהצלחתה והשינוי שהיא חוללה בתחום היוו מודל להקמת חממת מעצבים, והשנה פרסום קול קורא ייעודי לעבודה חדשה בעיצוב״.

The post מפעל הפיס פרסם קול קורא לתמיכה במעצבים  appeared first on מגזין פורטפוליו.

האמן הישראלי יליד רומניה בלו סמיון פיינרו נבחר לייצג את רומניה בביאנלה ה־58 לאמנות בוונציה, שתיפתח  במאי 2019. פיינרו יציג בביתן הרומני בגני הביאנלה תערוכת יחיד, לצד תערוכות של שני אמנים נוספים – דן מיכאלציאנו (Dan Mihaltianu) ומיקלוש אונוקשיין Miklos Onucsan)). השלושה נבחרו על ידי צוות אוצרים בינלאומי, ,בהזמנת משרד התרבות של רומניה. במקביל לביאנלה, יציגו תערוכה קבוצתית נוספת בגלריה של מרכז התרבות הרומני בעיר ונציה.

במיצב שיציג פיינרו בביאנלה Unfinished Conversations on the Weight of Absence הוא ימשיך את הדיאלוג הרעיוני רב־השנים שלו עם יצירות המשורר המנוח פאול צלאן, סביב נושא האין וההיעדר. עבודותיו מכילות ייצוגים מינימליסטיים של דממה, ריקוּת, ושקט. לדבריו, הצמצום מתבטא גם ברגשות והתחושות שחווה הצופה, ומייצר מודעות מיוחדת לדברים ולתופעות, שאינם נגלים לעין במבט ראשון. פיינרו מסביר את העיסוק באין כתגובת נגד למציאות הוויזואלית עתירת הדימויים של ימינו, המבוססת על פרסום וצריכה. ״האַיִן מעורר הרהורים אודות הזמן״, שאת מהותם הוא מותיר באופן מוחלט כמעט בידי הצופה.

בלו סמיון פיינרו

הפרויקט יהיה בשיתוף פעולה עם פרופ׳ משה אידל, שמלווה את יצירתו של פיינרו שנים רבות. בנוסף הפרויקט נתמך על ידי המחלקה למדעי המחשב של אוניברסיטת קליפורניה בראשות פרופ׳ אלכס ניקולאי, שמשתף פעולה עם פיינרו בחיבור בין טכנולגיה חדשה ואמנות. שיתוף פעולה זה יבוא לידי ביטוי ביצירה אינטראקטיבית שתופעל עם קהל המבקרים. פיינרו יערוך במסגרת התערוכה סדנה משותפת עם המחלקה למדעי המחשב שתעסוק בשימושי הטכנולוגיה באמנות בתחילת המאה ה־21.

פיינרו (59), יליד בוקרשט, רומניה, עלה לארץ כנער, חי ועובד בחיפה. הוא אמן, אוצר ויזם תרבות. מייסד ואוצר הביאנלה הים־תיכונית לאמנות עכשווית (יחד עם אביטל בר־שי) מאז 2008, ו־AMOCA, המוזיאון לאמנות עכשווית בסחנין ב־2015. מלמד בסגל האקדמי של ויצו חיפה. בעל תואר B.A באמנות ופילוסופיה מאוניברסיטת חיפה, MFA באמנות ועיצוב מאוניברסיטת שיקגו, ולימודי המשך בעיצוב באקדמיה דומוס שבמילנו ובאקדמיה המלכותית בבריסל.

פיינרו עוסק בתחומים שונים של האמנות החזותית. באמצעות החפצים והסביבות שהוא מעצב הוא בונה רבדים עשירים של משמעויות הנוגעות בהיסטוריה היהודית, בישראליות, בטקסט ובשאלות זהות וטריטוריה. בה בעת נוגעות עבודותיו ברגישות ובהעמקה בנושאים אנושיים אוניברסליים. יצירותיו מאפשרות חיבור מרתק ומורכב של ניגודים וסתירות. פיינרו הציג בתערוכות בינלאומיות רבות כגון בדוקומנטה בקסל ב־1992, בביאנלה בונציה ב־1993, ועוד.

The post בלו סמיון פיינרו ייצג את רומניה בביאנלה בוונציה 2019 appeared first on מגזין פורטפוליו.

כנס Design-Tech 2019 – פלטפורמה חדשה למעצבים/ות וחוקרים/ות בתחום העיצוב להציג את תפישותיהם, עבודתם ופרי מחקרם – יתקיים בטכניון בתאריכים 18-19.6. יוזם הכנס ומי שעומד בראשו הוא פרופ׳ עזרי טרזי, ראש התכנית לתארים מתקדמים בעיצוב של הפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון.

בעוד שהעיצוב היה תמיד חלק בלתי נפרד מתהליך הפיתוח הטכנולוגי, בשנים האחרונות הוא מקבל תפקיד משמעותי יותר. היום, תהליך טכנולוגי שאינו מבוסס על יסודות העיצוב הוא כמעט בלתי מתקבל על הדעת. ההבטים העיצוביים של תהליך המו״פ הטכנולוגי מעוררים שאלות וחששות ייחודיות הקריטיות להצלחתה ולכדאיותה של הטכנולוגיה עצמה.

עיצוב הוא כבר לא רק ״משהו נחמד״, ועניין של יופי או טעם, אלא משאב אסטרטגי בעבור חברות טכנולוגיות מצליחות; כיום עיצוב הוא אחד המרכיבים העיקריים הנדרשים לבידול, להתרחבות ולביסוס הטכנולוגיה. עיצוב משפר את הטכנולוגיה ומסייע להנגשה בעבור קהלים שונים ורחבים. עם זאת, בזמן שעיצוב הפך לעדשה העיקרית שדרכה אנו רואים וחווים את הסביבה, הוא הופך להיות אחראי לתוצאותיה השליליות של הטכנולוגיה. כנס Design-Tech שואף ליצור פלטפורמה מרכזית לדיון בנושאים אלו תחת הכותרת: תפקידם של העיצוב והטכנולוגיה במשבר רב הפנים.

כנס Design-Tech 2019 ישאף להוות מקום מפגש בין אקדמיה, היי־טק ותעשייה. מעצבים, חוקרים, מחנכים וסטודנטים מוזמנים להיות חלק מהכנס על ידי השתתפות פעילה במסלולי הכנס השונים: העיצוב כהאקר, העיצוב כמאבטח, העיצוב כמרפא, העיצוב כחוזה והעיצוב כמנהיג. אפשר להגיש גם עבודות מחקר אקדמיות וחקרי מקרה מבוססי־יצירה. הכנס הוא כנס בין־לאומי וכל ההגשות יסקרו על ידי פאנל בין־לאומי של מומחים. מועד אחרון להגשת הצעות: 15.3.19.

לקבלת פרטים נוספים ולהגשת הצעות >>

The post קול קורא: כנס Design-Tech 2019 appeared first on מגזין פורטפוליו.

המועצה האקדמית העליונה של שנקר בחרה בפרופ׳ יעל מוריה לדיקנית הפקולטה לעיצוב ולראש התכנית לתואר שני בעיצוב. מוריה כיהנה בשנתיים האחרונות כדיקנית בפועל, לאחר שהחליפה בינואר 2017 את קודמה בתפקיד, פרופ׳ ירום ורדימון, ועמדה מאז 2014 בראשות המחלקה לעיצוב פנים, מבנה וסביבה.

מוריה היא אדריכלית נוף, מומחית לבינוי ערים ותכנון עירוני ואוצרת. ב־15 השנים האחרונות לימדה במוסדות המובילים בארץ, בהם בצלאל, אוניברסיטת תל אביב, האוניברסיטה הפתוחה והטכניון, שם כיהנה כפרופ׳־חבר בפקולטה לאדריכלות ובינוי ערים עד לשנת 2014. בנוסף היא שותפה־מייסדת של משרד האדריכלות מוריה אדריכלים/סטודיו מא, שבין היתר אחראי על חידוש רחוב אבן גבירול, מתחם כיכר אתרים ובריכת גורדון בתל אביב, שיקום אתר חירייה ותכנון עתידי למרחבים עירוניים בבאר שבע. לאחרונה הובילה את התכנון לחידושה של כיכר דיזנגוף ההיסטורית בלב תל אביב.

לצד הפרקטיקה המקצועית אצרה מוריה תערוכות רבות בתחום התמחותה, בהן את Back to the Sea בביתן הישראלי בביאנלה של ונציה (2004), את הביאנלה לאדריכלות הנוף של בת ים ואת התערוכה ברשות הרבים, מחווה לגנן אברהם קרוון, שהוצגה בביתן הלנה רובינשטיין של מוזיאון תל אביב.

״אני מחכה להתאים את הפקולטה לעיצוב למגוון הכישורים של המאה ה־21, הכוללים חשיבה ביקורתית ויכולת לייצר עמדה כלפי העולם״, אומרת מוריה על המינוי. ״אני לא מאמינה שיש לנו רק שישה או שבעה מקצועות בעיצוב – אלא הרבה יותר. אם נתחיל להסתכל על המחלקה בתור מרכז ידע, ועל הסטודנט בתור זה שיכול להרכיב את הידע, נוכל לפתח עיצוב שמייצר מערכות יחסים מורכבות בין האדם לאוביקט, בין אוביקט לאוביקט, בין אדם לחלל ובין האוביקט למרחב.

״לא מדובר כאן רק במניפסט: אני רוצה שהסטודנטים יבינו את גודל האחראיות שלהם כמעצבים ושישאלו את השאלות החשובות, כמו למי אני מחויב? למי שמשלם את הכסף או למי שבעבורו אני מעצב את המוצר? חלק מהתפקיד האינטלקטואלי שלנו הוא לא להרפות, לשאול שאלות ולייצר הגדרות חדשות בתוך עולם שהקבוע היחיד שלו – זה ההשתנות שלו״.

The post פרופ׳ יעל מוריה נבחרה לעמוד בראש הפקולטה לעיצוב והתכנית לתואר שני בעיצוב בשנקר appeared first on מגזין פורטפוליו.

בייס־קאמפ הוא המקום שבו מתכוננים ליציאה למסע ארוך בדרך לפסגת ההר ושבו ימצא המטייל את כל הציוד הנדרש למסעו. המסע שאליו יוצאים מטפסי ההרים מצריך רשימת ציוד מפורטת, שעונה על מגוון צרכיהם – הפיזיים והנפשיים. פעמים רבות, הצלחת המסע תלויה ברשימת ציוד זו.

בייס־קאמפ הוא מקום מוגן מפגעי מזג האוויר המשרה תחושת בטחון בקרב השוהים בו. זה מקום לא שיפוטי: מקום המאפשר מנוחה, אגירת כוחות וריכוז. יחד עם זאת, מתקיימת בו ציפייה; להצלחה במסע ולכיבוש הפסגה. המחנה מתפקד כבית הרחק מהבית, אך אינו מתמסר לנוסטלגיה ושמירה על זיכרונות. התושבים בו ארעיים, ולכן הוא משתנה ללא הרף. ואולם, יש בו גם הגיון וסדר, כללים של התארגנות במרחב הנובעים מתנאי השטח, מהעברה של ידע מאדם לאדם, ומיצירה של קהילות זמניות.

בחודשים יוני־יולי 2019 תהפוך הגלריה בבית האדריכל ל״בייס־קאמפ״ בעבור אדריכלים במסעם המקצועי. בעבור אדריכלים, צעירים כבוגרים, המסע המתמשך של העבודה האדריכלית דורש צבירה מתמדת של ידע וכלים חדשים, רובם נרכשים תוך כדי עבודה וחיי היום־יום. התמורות המקצועיות מתרחשות הן במישור הפרקטי והן במישור התיאורטי, במקביל לשינויים משמעותיים בשדות הטכנולוגיה והמחקר. ארגז הכלים שלו נדרשים אדריכלים צריך להיות עשיר ומגוון מתמיד.

אדריכלות ודיסציפלינות עיצוב אחרות נדרשות לגלות מעורבות תרבותית, כלכלית, חברתית ופוליטית, באופן אקטיבי – כשותפים ויזמים, לשינויים ולהשפעתם על הסביבה והאדם. מרחב האינטרנט וטכנולוגיות המידע מעודדים פיתוח של מודלים חדשים, צורות עבודה ומרחבים אחרים (קוד פתוח, מימון המונים ועוד) תוך שיתוף פעולה עם אנשי מקצוע מתחומים שונים המאפשרים חשיבה רחבה וחדשנית.

אוצרת הגלריה והתערוכה, דנה גורדון, מעוניינת לשאול ולבחון מה הם הכלים הנדרשים בעבור אדריכל בעבודתו היום־יומית? לצד הכלים הפרקטיים, הידע בתכנון, בתקנות ובחוקים, ישנם גם הידע והכלים התיאורטיים, התרבותיים, הערכיים והמוסריים. בנוסף, כלי הביטוי של רעיונות והמחשתם. כל אלה מוזמנים להתמקם במסגרת התערוכה בחלל הגלריה, ובכך להפוך אותה ל״בייס־קאמפ״ זמני בעבור אדריכלים.

מה הבייס־קאמפ שלכם? מה הם הכלים המשמשים לכם כעוגן ליצירה האדריכלית? מה הם הכלים הטבועים בעבודתכם ומה הם אלו המאפשרים יצירה חדשנית? אפשר לשלוח עבודות רעיוניות (קיימות או חדשות) העונות על שאלות אלו שיוצגו בתערוכה, וכן להציע הצעות לערבי עיון, סדנאות או מפגשים שיתקיימו במהלך התערוכה בחלל הגלריה. ההצעות יכולות להביא לשולחן שיתופי פעולה עם אנשי מקצוע מתחומים שונים כגון מדע, היי־טק, ספרות, פילוסופיה, אמנות, קולנוע ועוד.

הצעות יתקבלו בשני מסלולים, עד 10.02.2019 למייל galleria.amuta@gmail.com
הודעות ימסרו עד 28.2.19

עבודות לתערוכה

עבודות המתייחסות לסוגיה הרעיונית – בסיס הידע והכלים הנדרשים בעבור אדריכלים בעבודתם, בכל השלבים המקצועיים. העבודות יכולות להיות בפורמט דו או תלת־ממד כגון ציור, סכמה, שרטוט, מודל תלת־ממדי, וידאו, שמע וכיוצא בזאת. יש לצרף טקסט הסבר של עד 250 מילים המתאר את הקשר לנושא התערוכה. יש להעביר דוגמה מייצגת של ההצעה הרלוונטית בפורמט PDF או JPG או MP4 בגודל של עד 2MB.

הצעות לפעולה

הצעות לפעילויות בגלריה במהלך תקופת התערוכה – ימי עיון, דיונים, הקרנת סרטים, סדנאות ומיצגים חד פעמיים. על ההצעות לכלול: תוכן האירוע, משך, דוברים או מנחים פוטנציאלים ומי קהל היעד. יש להציג הסבר על הקשר לנושא העל. יש להעביר את ההצעות במסמך PDF אחד באורך של עד 500 מילים, אפשר לכלול דימוי להמחשת הרעיון, בגודל של עד 2MB.

The post קול קורא: בייס־קאמפ בבית האדריכל appeared first on מגזין פורטפוליו.

המועצה האקדמית העליונה של שנקר בחרה ביהושע גוטמן לראש המחלקה לעיצוב פנים, מבנה וסביבה. גוטמן, אדריכל, בוגר התכנית לאדריכלות מתקדמת באוניברסיטת קולומביה, ניו יורק, ואקדמאי בעל 20 שנות ותק בתחום ההוראה, בארץ ובעולם, יחליף את פרופ׳ יעל מוריה שכיהנה בתפקיד משנת 2014.

ב־16 השנים האחרונות שימש כמרצה בכיר בפקולטה לעיצוב במחלקה לאדריכלות בצלאל. בנוסף הוא משמש כשותף במשרד האדריכלים ״גוטמן אסיף אדריכלים בע״מ״, שמוביל פרויקטים בארץ ובעולם שיצרו ונוצרו, בין השאר, דרך שיתופי פעולה אקדמיים. לצד עבודתו האקדמית  ערך גוטמן את הספר ״חולמים על בית״ (בשיתוף אוסנת תדמור ואלעד הורן). הספר נולד מתוך המחאה החברתית של 2011, ועוסק במשבר הדיור והבניה לגובה בישראל.

״האווירה הגלובאלית הנוכחית נמתחת בין שינויים טכנולוגיים מהירים לבין תפישות פוליטיות־תרבותיות, שלא בהכרח נפגשות עם התמורות, היא הזדמנות נהדרת לבחינה ודיון מחודשים על תפקיד האקדמיה״, אומר גוטמן על חזונו למחלקה. ״בעתיד הקרוב, מקצועות העיצוב יצטרכו להתמודד עם נושאים סביבתיים הקשורים בתחבורה ואוטומטיזציה, פיתוח חומרים, אקולוגיה וסביבה, תזונה ובריאות, בינה מלאכותית ואף על הקשר בין האדם למכונה.

״מתוך שאיפה לשפר את מרחב חיינו, דרך ביקורת, עיצוב ויצירתיות באמצעים שונים, אפשר יהיה לשכלל ולפתח מודלים פדגוגיים למעין חממה אקדמית ניסיונית, המשלבת בין הדיסציפלינות השונות הקיימות בשנקר, ולהפעיל רשת של שיתופי פעולה עם התעשייה ובין אקדמיות שונות בארץ ובחו״ל״.

The post אדריכל יהושע גוטמן נבחר לעמוד בראש המחלקה לעיצוב פנים, מבנה וסביבה בשנקר appeared first on מגזין פורטפוליו.

תערוכת יחיד של האמן Klone, שתיפתח ביום חמישי (31.1), חונכת את חלל התצוגה החדש של גלריה חזי כהן, בקומת הקרקע של מבנה מסחרי ברחוב לילינבלום 33. בתערוכה ״מכתבים מעתיד ידוע אל עבר לא נודע״ יחשוף Klone גוף עבודות חדש, תוצר של מחקר רעיוני וחומרי מהשנה האחרונה, ובמקביל ייחשף לראשונה בציבור בזהות גלויה.

Klone הוא שמו המקצועי של איגור רבליס (35), מאמני הרחוב הבולטים בישראל. בקריירה של כ־20 שנה הוא מוכיח יכולות וכשרון ייחודי, כמו גם התפתחות מקצועית ועשייה מגוונת. כאמן רחוב הוא פעיל וידוע גם בזירה הבינלאומית, וחתום על יצירות מונומנטליות בין היתר בניו יורק ובברלין. הוא הוזמן לאירועי אמנות רחוב במרכזים בינלאומיים והציג תערוכות יחיד ופרויקטים מוזמנים, כמו גם עבודות גרילה שהוא ממשיך ליצור ביוזמה אישית.

Klone החל להציג בגלריות ומוזיאונים בעשור האחרון, ומזה מספר שנים הוא עובד עם גלריה חזי כהן. המעבר מעבודות רחוב לגלריה מתבטא בין היתר במידותיהן של העבודות וברמת ההפתעה שהן מספקות (ברחוב כל עבודה יוצרת סיטואציה מקומית מעוררת מחשבה). עם זאת, הוא מצליח לשמור על חתימת ידו המזוהה בקווים, בתמות ובצבעוניות.

Klone בגלריה חזי כהן

בתערוכה החדשה יציג סדרת ציורים ומיצב אשר נוצר בהתאמה לחלל הגלריה החדש. הוא ממשיך לעסוק בשאלות של זהות ושייכות, בין אם שייכות למרחב פיזי פרי דמיונו ובין אם אלו דימויים של גוף התלוש ממרחב ומזמן ברור, הדימוי הופך לנשא של הרעיון, והסימבוליזם המצוי בדימויים שבתערוכה מתכתב בין הזיכרון הפרטי לזה הקולקטיבי.

גלריה חזי כהן עוזבת את המיקום הקודם ברחוב וולפסון 54, שם מוצגת עדיין תערוכת היחיד של נירית טקלה, שתינעל בשבת.

The post Klone יחנוך את החלל החדש של חזי כהן appeared first on מגזין פורטפוליו.

ז׳קלין כהנוב (1917–1979), סופרת, מבקרת ספרות ומסאית ילידת קהיר שעלתה ארצה ב־1954, עומדת במרכז תערוכה חדשה במוזיאון ארץ ישראל, המציגה את היחס בין מזרח למערב בהקשר של החברה הישראלית כזהות מרחבית. התערוכה מציגה מבט על חייה של כהנוב ועל המקומות שבהם צמחה ויצרה: מצרים, ארצות הברית, צרפת וישראל. כהנוב התייחסה במסות שלה ללבנטיניות כתיאוריה של תרבות, למעמד הנשים, ליחסי אשכנזים ומזרחים, לפריפריה גיאוגראפית של ארץ ישראל. היא הייתה אינטלקטואלית אמיצה ופמיניסטית מוצהרת.

ז׳קלין כהנוב

ורד נסים, מבט ונוס

התערוכה תכלול תצלומים, ציורים, מסמכים, כתבי יד, מכתבים, כרזות, קטעי וידיאו המתייחסים אל כהנוב (רונית מטלון משוחחת עם דורי מנור; ריאיון מיוחד עם חיים באר) ועוד. חלק משמעותי בתערוכה מוקדש לאמנות ישראלית עכשווית: יצירות המקיימות דיאלוג בין מזרח ומערב, משקפות מתח מגדרי ומביעות את הרב־קוליות של הזהות המקומית המורכבת כל כך, כלומר מעניקות פרשנות אקטואלית ללבנט במרחב של ימינו. מנעד רחב של אמנים ואמנויות משתתפים בתערוכה: עליזה אורבך, אליהו אריק בוקובזה, רות קסטנבאום בן־דב, ליאור גריידי, ז׳וזף דדון, נבט יצחק, עידו מיכאלי, ורד נסים, מרב סודאי, שי עבאדי, אסד עזי, זמירה פורן, תמיר צדוק, שולה קשת, פטימה אבו רומי, טל שוחט, דפנה שלום, מאירה שמש, פאטמה שנאן.

מאחורי כל אחד מהאמנים המציגים ניצב גוף עבודות מרשים, שעבודתו המוצגת כאן היא אך בבחינת ממד אחד ממכלול רב־ממדים. חלקן של היצירות הן בבחינת ״קלאסיקה מודרנית״, כדוגמת ״שמחה גדולה הלילה״ של נבט יצחק, וחלקן מוצגות זו הפעם הראשונה – ״לאחותי״ של זמירה פורן ציון, לדוגמה. כל האמנים מתחברים בתמטיקת העומק שלהם למפגש טעון בין חומרי המציאות שבתוכה הם חיים ומתנועעים, לבין אתרי אסתטיקה שפורשות תולדות האמנות המערבית. צומת רוחש בין נקודת ההצלבה המיוחדת במינה בין תרבות אירופית־ערבית־יהודית.

שולה קשת, זלחה ויפה

טל שוחט, ללא כותרת

פאטמה שנאן, מאנר 2

The post ז׳קלין כהנוב: הלבנט כמשל appeared first on מגזין פורטפוליו.

פרסי מוזיאון ישראל לאמנות ולעיצוב מוענקים מדי שנתיים לאמנים מצטיינים בתחומם כהוקרה וכעידוד לעשייתם האמנותית. השנה יעניק מוזיאון ישראל את הפרסים לשישה אמנים בתחומים שונים בטקס חגיגי שייערך בגלריה לאמנות ישראלית שבמוזיאון, ביום שלישי 12.2 בשעה 18:30. ״מדובר בשישה אמנים ייחודיים, כל אחת ואחד בתחומו, שעבודתם מעשירה את עולם האמנות והתרבות בארץ ובעולם״, אומר פרופ׳ עידו ברונו, מנכ״ל מוזיאון ישראל. ״באקלים המורכב שהאמנים בישראל פועלים בו בשנים האחרונות, נועדו פרסי המוזיאון להבליט את תרומתם יוצאת הדופן ולסייע בקידומה של האמנות בישראל״.

פרס סנדברג לאמנות ישראלית יוענק לגיל מרקו שני (נ׳ 1968), ״אמן מקורי ופורץ דרך שפועל בתחום המיצב והציור. מיצביו העשויים לעילא הם התערבויות ארכיטקטוניות מאתגרות השתולות בגוף המוזיאון ובוחנות הנחות יסוד של החוויה המוזיאלית על כל רבדיה. החללים שיצר, כמו חדרים במלון דרכים, יער גשום, חדר מדרגות לילי או חניון אוטובוסים סגור, הם סביבות ביניים מפתיעות, טעונות ועשירות בפרטים. שני מצליח להפתיע את המבקרים בכל פעם מחדש בסביבה מלאכותית ומלאת יופי ששקט מצמית ורגשות חרדה ואיום אופפים אותה. המיצב השאפתני ׳אוטובוסים׳, שמוצג בימים אלה במוזיאון ישראל, הוא משיאי יצירתו והישג משמעותי בגוף היצירה העקבי של שני״.

השופטים: יונה פישר, יגאל צלמונה, מירה לפידות, אמיתי מנדלסון, איה מירון

הילה טוני נבוק, מרקיזה. צילום: אלעד שריג

פרס ביאטריס קולינר לאמן ישראלי צעיר יוענק להילה טוני נבוק (נ׳ 1974), ״אמנית רב־תחומית המפענחת את הקודים הצורניים והאסתטיים של חפצי יומיום שנוצרו בייצור המוני. כמו קוסמת, היא לוקחת חפצים תעשייתיים, מלהקת אותם כמו היו שחקנים בתיאטרון, טוענת אותם באיכויות פרפורמטיביות, ויוצרת משפטים צורניים מדויקים, משחקיים והומוריסטיים. עבודותיה הן קומפוזיציות בעלות ערך אסתטי וצבעוניות מובהקת השואבות מצורות מודרניסטיות״.

השופטים: אמיתי מנדלסון, איה מירון, טלי בן נון, רויטל בן־אשר פרץ

מענק סנדברג למחקר בתחומי העיצוב יוענק ליפעת קינן־גיא (נ׳ 1975). ״הצעת המחקר של קינן־גיא עוסקת בבחינת התפתחותה של שפה עיצובית במחלקה לפיזיותרפיה בבית החולים הדסה הר־הצופים. דרך בחינת החפצים והאינטראקציה שנוצרת באמצעותם בין המטפל למטופל, היא מבקשת לזהות ולנתח מאפיינים חזותיים ופונקציונליים שמשפיעים על התהליך השיקומי, וכך לתרום לקידומו באמצעות העיצוב״.

השופטים: אמנון בר־אור, ארז גביש, דיויד גוס

פרס אנריקה קבלין לצילום על מפעל חיים יוענק לוורדי כהנא (נ׳ 1959). ״מעורבותה של כהנא בדחיפת זירת הצילום המקומי לחללי תצוגה ולכיווני התפתחות חדשים מוערכת מאוד בקרב אמנים, מורים ותלמידי צילום רבים. בזכות פעילותה , הצילום העיתונאי והמסחרי שותף כיום למרחב התצוגה של אמנות יותר מבעבר. ביצירתה האישית והקשובה, הגיעה כהנא להישגים יוצאי דופן בתחום צילום הדיוקן, ויצרה שפה עשירה של מבעים צילומיים הן בצילום ידוענים הן בצילום משפחתה שלה.

השופטים: עודד ידעיה, איה מירון, נעם גל

ורדי כהנא, שלוש אחיות

פרס ז׳ראר לוי לעידוד היצירה בצילום יוענק לשבתאי פינצ׳בסקי (נ׳ 1986). ״יצירתו של פינצ׳בסקי מגלמת יחס מיוחד למקום היווצרותה וקשורה בסוגיות פוליטיות וחברתיות עדכניות. זיקתה לזמננו נובעת גם מהבחירות הצורניות והטכנולוגיות המתקדמות שפינצ׳בסקי מרבה להשתמש בהן. נופי הארץ שלו והמקומות הקדושים בירושלים שהוא מתאר הם תוצר של שימוש מתוחכם בחומרים דיגיטליים מן הרשת, שילובם עם חומרים ארכיוניים עלומים, והטמנה מקורית ונגישה של נקודת מבטו הביוגרפית בתוכם. שופטים: נוגה דוידסון, הדס קידר, נעם גל

פרס יעקב פינס לאמן הדפס ישראלי יוענק לשרון פוליאקין (נ׳ 1964), ״מאמניות ההדפס הבולטות בארץ בשני העשורים האחרונים. ביצירתה המגוונת היא בוחנת את חיוניות המדיום בעיניים עכשוויות. שלא כרבים מעמיתיה, היא החלה את דרכה בהדפס, וממנו המשיכה אל הציור והפיסול. מומחיותה והניסיון העשיר שצברה ב-19 שנות עבודתה כדפסית־אמנית בסדנת ההדפס בירושלים ניכרים בעבודותיה.

השופטים: רונית שורק, אריק קילמניק, ג׳ודי פינס־ויינגרוד

פרסי מוזיאון ישראל לאמנות ולעיצוב לשנים 2018-2017 יוענקו בטקס חגיגי בגלריה לאמנות ישראלית, במוזיאון ישראל, ביום שלישי, 12.2.19 בשעה 18:30 בערב. הטקס ילווה בהרצאה ״אמנות בסכנה״ מפי המחזאי, הבמאי והסופר יהושע סובול.

The post הזוכים בפרסי מוזיאון ישראל לאמנות ולעיצוב לשנים 2018-2017 appeared first on מגזין פורטפוליו.