בהמשך לאירועי ״האמנות לשרוד״ שאצר לזרוב ב-AZA 13 לפני כשנה, ״הפגנה״ מגיבה לסביבה ולקיום הפיזי והפוליטי של ישראל 2016. ההפגנה היא לאו דווקא ההפגנה בכיכר העיר, זו של בעד או נגד, אלא עצם הפגנת הנוכחות במרחב הציבורי, כפרטים; הפגנת היכולת להתריס או להעז, להנכיח ולהשמיע קול ועמדה באשר היא.

התערוכה מתמקדת בעבודות שעל התפר בין אמן מציג לאמן נוקט עמדה, ושמייצגות ״הפגנתיות״, לא בהכרח בתוכן הפוליטי-חברתי שלהן. בין המשתתפים: רן סלווין, ורדי כהנא, אייל גבר, אבינועם שטרנהיים ולהב הלוי וחלק מצוות המורים בסטודיו אנקורי, בהם השחקניות רותם וולק ועלית קריז, הכוראוגרפית מיכל הרמן, האמנים ניבי אלרואי וגבי קירכלי, המוזיקאים אסף שתיל ונדב ריבוא, ועוד.

מוזיאון ישראל הודיע אמש (א׳) כי המנכ״ל ג׳יימס סניידר מתעתד לסיים בסוף השנה את כהונתו, לאחר 20 שנה בראשות המוזיאון. מועצת המנהלים של המוזיאון בראשותו של עו׳׳ד יצחק מלכו, החלה בהליך לאיתור מועמדים לתפקיד מנכ״ל המוזיאון. לאחר פרישתו, בינואר 2017 עתיד סניידר להתמנות לנשיא לפעילות הבינלאומית מטעם ארגוני הידידים של המוזיאון – תפקיד חדש במערך המוזיאון.

בלשכת המנכ״ל במוזיאון ניצבת מכונת כתיבה אדומה ישנה, ובה דף נייר, שעליו הדפיס סניידר תאריך בשנת 1997, יום הגעתו למוזיאון. הדיו כבר דהתה על הדף, אבל סניידר ציין בראיון בעבר כי עבורו הייתה זו יותר מהחלטת קריירה, זו הייתה החלטה לחיים.

הוא הגיע לירושלים היישר מה-MOMA בניו יורק, שם שימש כסמנכ״ל במשך עשור. בעקבות המינוי עלה לישראל עם משפחתו, אשתו טינה וילדיו. למרות שהפך את המוזיאון למרכז חייו, שמר סניידר כל השנים על קשרים עזים עם אנשי מקצוע, תורמים ואספנים ברחבי העולם, ואף רתם אותם לתמיכה משמעותית במוזיאון ישראל.

בתפקידו החדש יוביל סניידר את פעילות פיתוח המשאבים הכספיים של המוזיאון, באמצעות אגודות הידידים הרבות של המוזיאון בעולם. כספים אלה היוו בשנים האחרונות בסיס מרכזי לפיתוח המוזיאון, תכניו, אוספיו ומתקניו. סניידר יעסוק גם בקידום קשרי הגומלין של המוזיאון עם מוסדות מובילים בעולם.

יו״ר המוזיאון יצחק מולכו מסר: ״תחת הניהול של ג׳יימס סניידר שודרג המוזיאון כמעט בכל דרך אפשרית וביסס את מעמדו כאחד המוזיאונים החשובים בעולם. מנהיגותו הייחודית וכישוריו המקצועיים והאישיים הבולטים הביאו את המוסד לשיא חדש שמהווה מקור גאווה לעם בישראל ומעורר עניין רב בעולם״.

סניידר הודה לצוות המוזיאון, תומכיו ותורמיו ומסר: ״אני מצפה להמשך עבודתנו המשותפת לקידומו של המקום הייחודי הזה״.

מוזיאון ישראל חגג בשנה החולפת יובל להקמתו על-ידי ראש העיר המיתולוגי של ירושלים טדי קולק. בתקופת כהונתו של סניידר הוכפל מספר המבקרים במוזיאון, מממוצע של כ-400 אלף מבקרים בשנה ליותר מ-800 אלף. הקרנות שעומדות לרשותו צמחו פי 5, לכ-200 מיליון דולר. סניידר היה אחראי לתוכנית ההתחדשות והשיפוצים הנרחבת שעבר המוזיאון, פרויקט בהיקף של 100 מיליון דולר שהסתיים ב-2010, במסגרתו הוכפל שטח התצוגה של המוזיאון.

בית המכירות תירוש יוזם ומפיק יריד אמנות חדש, ARTi, שיתקיים בפעם הראשונה בשבוע הבא, מיום חמישי עד שבת (10.3-12.3), בחלל של תירוש בהרצליה. ביריד ישתתפו 14 גלריות ויתקיימו פרויקטים עצמאיים. על האוצרות וניהול היריד אחראים האחים גליה ואמיתי חזן תירוש וליאור יהל אוהד.

במסגרת היריד תציג כל אחת מהגלריות בביתן עצמאי, והדגש יהיה על עבודות אמנות מודרנית ועכשווית. בין הגלריות המשתתפות ביריד: גבעון, רוזנפלד, זימאק, רוטשילד, גלריה סטארט של סרג׳ תירוש, פינברג פרוג׳קטס, שטרן, גלריית בית הספר לאמנות התחנה, ליטבק, גלריית משרד בת״א, גלריה פחות מאלף, גלריה P8, ארט-מרקט, אקספרשיינס ארט ועוד. בנוסף יוצגו פרויקטים מיוחדים ליריד: פרויקט של האמן Know Hope בעבור ילדי בית הספר מוזות, פרויקט שמובילות האוצרות רויטל אלקלעי ונטע גל-עצמון ופרויקט של אורלי בלום.

מבית המכירות נמסר כי היריד נועד לרכז מבחר גדול של יצירות אמנות תחת קורת גג אחת ולפרק זמן מוגדר, והוא פונה לקהל אספנים בהתהוות ולשכבות אוכלוסייה רחבות, אשר מחפשות אפיקי השקעה נוספים. טווח המחירים של מרבית היצירות ינוע בין 2,000 שקל ל-12,000 שקל. הכניסה ליריד ללא תשלום אך בהרשמה מראש באתר תירוש. במהלך ימי היריד יתקיימו הרצאות ופעילויות מיוחדות לקהל הרחב.

יותר מ-2,000 אמנים מתחומי יצירה שונים נענו לקול קורא שפרסמו באוקטובר האחרון חברת צים והאמנית מעיין שטראוס, והגישו מועמדות לפרויקט CONTAINER ARTIST RESIDENCY. היום (2.3) הכריזו צים ושטראוס על שבעה האמנים שנבחרו לאייש את הפרויקט. בחודשים הקרובים יפליגו היוצרים ברחבי העולם באניות משא של צים, ובסיום תקופת הנדודים תוצג תערוכה נודדת מתוצרי שהות האמן.

האמנים שנבחרו מגיעים ממדינות שונות (ביניהם ישראלית אחת) ועוסקים במגוון רחב של מדיומים וגישות. הפרויקט המקורי מעמיד אתגר חדש בפני האמנים, שבשנים האחרונות רבים מהם נודדים בין תוכניות אירוח ורזידנסי, במקומות ובתנאים שונים. אולם במקרה זה תנאי השטח זרים לעולמם המוכר של האמנים – הן פיזית והן מטפורית. במקום סביבה יצירתית של סדנאות, אקדמיה או חממות אמנות, כאן האמנים יפעלו כשהם תלושים מהקשר של סביבת מחיה ומגורים מוכרת.

על פי המארגנים, על סיפון אניית משא של צים, כל אמן יקבל מרחב עבודה ומגורים למשך המסע שיימשך עד שלושה שבועות. הם יקבלו בנוסף שכר אמנים, הוצאות הפקה ונסיעה. את הסביבה היצירתית יספקו הם עצמם.

יתכן שהפרויקט שואב השראה ממצב ההגירה הגלובלית והפליטים, אך יותר מכך, נראה שהוא מתייחס למעמד האמנים כנוודים חדשים במציאות הגלובלית של עולם האמנות. יש בכך גם הערה על התלישות של האמן מחברה ומקום קונקרטיים, והדרישה להסתגלות לתנאי מחייה שונים בכל תוכנית שהות. האם האמנים כנוודים זוכים למעמד של אזרחי העולם, או שמא הם נותרים משוייכים תמיד לרקע לאומי ותרבותי קונקרטי? התשובה על כך אינה פשוטה.

"פרויקט CONTAINER ARTIST RESIDENCY 01 שואף ליצור קשרים חדשים בין הממד האישי לרשתות=ענק גלובליות. הפרויקט מזמין אמנים לבחון את יצירתם לאור ההכרה במרכזיותה של תעשיית הספנות ככוח תרבותי=כלכלי דומיננטי, האחראי ל=90% מתנועת הסחר העולמית", נכתב באתר הפרויקט. במקביל, עולה שאלה על מרכזיותה של תעשיית הספנות בעולם דו-קוטבי של סירות פליטים עלובות מצד אחד, ואניות קרוז עצומות מצד שני.

האמנים הנבחרים הם: מארי באסטשסבקי מסנט פטרסבורג, העוסקת באמנות ובעיתונות, תוך טשטוש הגבולות שבין התחומים, ויוצרת עבודות המורכבות מטקסט ותמונות. טיילר קובורן מניו יורק, אמן וסופר, פועל במדיומים שונים של מיצג, מיצב ושמע והוא מתייחס בעבודותיו לעולם המחשבים והתעשייה. רויטל כהן וטור ואן באלן, זוג אמנים מישראל ומבלגיה המתגורר בלונדון, יצירותיהם מושפעות מייצור תעשייתי והם פועלים במדיומים של מיצב וקולנוע. 

פרנק גרוף מהונגריה, אמן ומעצב גרפי המלמד בפריז, מתייחס בעבודותיו לשאלות של ייצוגים פוליטיים ואידיאולוגיים. ארין דידבול, אמנית אמריקאית המתמחה בציורים בקנה מידה גדול המתייחסים להיסטוריה ולזמן. כריסטופר פייג׳, צייר שמוצאו מלונדון, המתגורר כיום באתונה וסמסון יאנג מהונג קונג, אמן סאונד ומלחין, יצירותיו כוללות איסוף ועריכת אודיו, פרפורמנס וציורים הממירים אירועים קוליים לתיאור גרפי.

את הפרויקט יזמה ומנהלת האמנית הישראלית מעיין שטראוס, המתגוררת בניו יורק. לדבריה: ״האמנים נבחרו על בסיס מסלולם האישי ותחומי העניין שלהם, לצד התחשבות בגיוון הקבוצה. היה חשוב לנו להבליט את מעמדם של אמנים כיוצרים – ולא רק כתחום עיסוק. הפרויקט מציב את תעשיית הספנות כתשתית ליצירה אמנותית הנסמכת על המבנה הכלכלי-תרבותי של ימינו. אנו מצפים לראות כיצד אמנים ממגוון גישות יתנו את פרשנותם להקשר הספציפי הזה״.

בחודשים הקרובים יפליגו שבעת האמנים על אניית משא של צים במסלול לפי בחירתם. העבודות שיופקו בתקופה זו יוצגו במסגרת תערוכה גלובלית נודדת, שתצא לדרך בסוף 2016. את התערוכה יאצור פרם קרישנמורטי. לדבריו, הוא סקרן לראות את התוצרים שתניב ההתנסות. ״כל אחד מהאמנים פיתח פרקטיקה שהיא ניסיונית במסגרתה, רהוטה מאוד, ועדיין מגיבה היטב להקשר בו היא נוצרה. משכן האמנים הוא מסגרת פתוחה וניסיונית עבור כולנו״.

במוזיאון ינקו דאדא בעין הוד תיפתח ביום שישי ה-4.3 תערוכה רבת משתתפים לציון 100 שנה לתנועת הדאדא. התערוכה תגידי, זה אמנות? מציגה אלמנטים של דאדאיזם ביצירה ישראלית עכשווית. 12 אוצרים הוזמנו לבחון את עקרונות היסוד של הדאדא וכל אחד מהם בחר להציג אמן או קבוצת אמנים עכשוויים.

בארוע הפתיחה יופיע האמן והזמר גלעד כהנא במופע ״חתירה אל ההווה״ שבו, בעזרת מוזיקה אקלקטית ואלתורים ״הוא חוקר את הבלתי ניתן לחקירה״. מיצגים נוספים יעלו חוני המעגל ואמני קבוצת תו. האמנית הגר ניסימוב תזמין את הקהל לחבוש מסכות שהיא מחלקת בתערוכה.

את תנועת הדאדא יסדו אנשי ״קברט וולטר״, שנפתח בציריך בפברואר 1916. היוזם היה המשורר והוגה הדעות הגרמני הוגו באל, שאליו הצטרפו אמי הנינגס, הנס ארפ, ריכרד הילזנבק, טריסטן צארה ומרסל ינקו. יחד ייסדו תנועת אמנים עולמית, מתריסה ומרדנית, שהשפיעה עמוקות וחוללה שינוי בביטויי האמנות המודרנית.

הדאדאיסטים ערערו על ערכי התרבות המערבית, ובצלה של ״המלחמה הגדולה״ שהשתוללה באותה עת באירופה, הם קעקעו את יסודות האסתטיקה המסורתית של הציור והפיסול, את הלוגיקה של השפה והספרות, ואת המרקם הקלסי של המוסיקה. קברט וולטר פעל רק שישה חודשים, אולם הזרעים שנזרעו בו פרחו במרכזים רבים בעולם, והם ניכרים באמנות במשך מאה השנים שחלפו.

התערוכה החדשה במוזיאון ינקו דאדא בעין הוד מציגה חומרים ממורשת הדאדא: קולאז׳, אסמבלאז׳, פוטומונטאז׳, פרפורמנס, אבסורד, מקריות, מחאה חברתית, פוליטית ואנטי מלחמתית, ערעור על הסדר הקיים, טיפוגרפיה, שירה, רדי מייד ועוד.

ענבל הופמן יוצרת עבודה המורכבת ממאות פריטים יומיומיים וחומרים פשוטים, שהוכנה במיוחד לחלל המדרגות ופיר המעלית, גלעד כהנא המציג מבחר קולאז׳ים ובהם דימויים אלימים. נחמה לבנדל מציגה פסלי ספרים. רות נעם מציגה אוזן אדירה ובתוכה וידיאו קולאז׳. גיא קריידן בעבודה ״ערבים או רעבים״ משתעשע באותיות הכותרת ״מעריב״, ואבינועם שטרנהיים מציג כתובת גדולה Fuck off, עשויה עצמות בעל חיים.

שוני ריבנאי מציג פסלי טילים מעוטרים בדוגמאות ארט-נובו קלאסיות, שאפיינו את האסתטיקה התקופתית לעומתה מרדו אנשי הדאדא. ניר דבוראי מציג עבודת פוטו-קולאז' ״לקראת אחרי אורבניזם״ על התקרה והצפיה בה היא באמצעות מראות המונחות על הרצפה. קבוצת תו באוצרות של עודד קוטלר יוצרת ״גולם״ – דמות ספק אנושית ספק מכנית הנמצאת בתנועה מתמדת. האוצרת הגר בריל הזמינה את אמן הרחוב Dede המציג את העבודה ״סדר=אי סדר״.

דן חמיצר עורך ״הפגנה אמנותית״ תחת הכותרת ״עגל הזהב על מגש של כסף – החלום ושברו״ – מיצג הפגנתי שיתקיים בפסח, בשיתוף עם 100 יוצרים שחיים ופועלים בעין הוד. מגש הכסף ועגל הזהב מייצגים את מצבה הקיומי של החברה הישראלית: הראשון מייצג את כל החזון והמעש הטוב והנכון שבנה את החברה והמדינה הישראלית ומולו זה שמייצג את כל תחלואי החברה שמאיימים לפרק ולרסק את הישגי המפעל הציוני-יהודי-ישראלי לדורותיו.

במשך 3 חודשי התערוכה יתקיימו מיצגים, מפגשים ויום עיון בנושא 100 לדאדא בשיתוף אוניברסיטת הנגב.

לכבוד שבוע האיור 2016, שיתקיים בין התאריכים 15-24.9, ייערך ביום ראשון ה-13.3 בשעה 19:00 באודיטוריום של מנשר (דוד חכמי 18, תל אביב) מפגש עם יובל סער, היזם והאוצר הראשי של שבוע האיור, ועם כמה ממשתתפי התערוכות שהוצגו בשבוע האיור 2015: החיים עצמם, האגף לציפורים משונות, בובה עם סדק, סינדיקט ועוד. במהלך המפגש נדון במסקנות שעלו משבוע האיור 2015 ונספר על ההכנות לקראת שבוע האיור 2016.

שבוע האיור הראשון התקיים בשיתוף עיריית תל אביב במאי 2014, והשני בספטמבר 2015. שבוע האיור 2016 יתקיים באותו פורמט בתאריכים 15-24.9: במהלך 10 ימים ושני סופי שבוע הקהל הרחב יוזמן לעשרות תערוכות, סדנאות, מפגשי מאיירים, חנויות פופ-אפ ועוד – שיפתחו במקביל בכל קצוות העיר, ובמרביתם הכניסה היא חינם. בהמשך לשנה שעברה, גם הפעם הכוונה היא לתת הזדמנות להתארגנויות פרטיות וקטנות יותר ולהציג בעיקר עבודות חדשות שהוכנו במיוחד לשבוע האיור.

בשלב זה אין תערוכה יזומה של שבוע האיור שאפשר לשלוח לה עבודות. כלומר, כל מי שרוצה להציג צריך ליזום תערוכה או להיות חלק מגופים שמציגים כמו אקדמיות לעיצוב, גלריות שיתופיות, מוזיאונים וכן הלאה. כדי להציג תערוכה בשבוע האיור צריך:

לשם חשיפה, שיווק והפקת שבוע האיור ייערכו הפעולות הבאות: מינוי מנהל פרויקט, שכירת שירותיו של משרד יח״צ, עיצוב שפה חזותית, חלוקת מפת אירועים מודפסת בכל נקודות התצוגה ועוד. הפקת הפעילות (תערוכה/כנס וכן הלאה) של כל גוף היא באחריותו הבלעדית, ועליו להקצות את המשאבים הנדרשים לשם הוצאתה לפועל, לרבות הסדרי ביטוח בעבור החומרים המוצגים ולטובת המבקרים בתערוכה (צד ג׳).

להלן לוחות הזמנים הצפויים:

• עד ה-1.5 – העברת כתב ההתחייבות להשתתפות בשבוע האיור
• עד ה-1.6 – העברת דמי השתתפות
• עד ה-1.7 – העברת דימויים ומידע על הפעילות
• 1.8 – מסיבת עיתונאים
• 14.9 – אירוע פתיחה

לשאלות, הבהרות, הצעות, הארות והערות, ולשליחת הצעות לפעילויות ותערוכות בשבוע האיור, אפשר לפנות ליובל סער – היזם והאוצר הראשי של שבוע האיור – למייל illuweek@gmail.com

התערוכה ״משחק כסאות״ תתמקד בכסא – פריט ריהוט איקוני שמעצבים רבים חוזרים ובודקים אותו, הן מההבט הקונספטואלי והן מההבט המבני והחומרי. משתתפים בה 36 מעצבים ישראלים: חלקם מוכרים בעולם העיצוב המקומי ומציגים גם בתערוכות בינלאומיות, חלקם משמשים מרצים בבתי הספר השונים לעיצוב (בצלאל, המכון הטכנולוגי בחולון, שנקר והמרכז האקדמי ויצו חיפה), וחלקם מעצבים צעירים העושים את צעדיהם הראשונים בשדה העיצוב. לצד הכסאות תוצג סדרת רישומי כסאות של המעצב יעקב קאופמן, המתארים דימויים של כסאות ברישום חופשי על גבול המופשט. הסדרה תוצג לראשונה בתערוכה זו.

הכסאות המוצגים בתערוכה פורשים קשת רחבה של רעיונות ותפיסות עיצוביות, ומגוון של חומרים וטכניקות עבודה וייצור. הפריטים בתערוכה – כסאות, שרפרפים וכורסאות – פותחים מנעד רחב של התנסויות, הנע בין הפרקטי והמסחרי לבין הניסיוני והקונספטואלי. בין המוצגים גם תוצרים ופיתוחים של עבודות-גמר במחלקות לעיצוב תעשייתי של השנים האחרונות, שפיתחו טכנולוגיות חדשניות או תפיסות עיצוביות מושגיות מעוררות עניין. הכסאות הרבים שנאספו לתערוכה מציגים את הנעשה בתחום בעשור האחרון בעיקר, אך לצדם יוצגו גם כסאות משל מעצבים מוכרים שקיבלו מעמד איקוני, והפכו לאבני דרך בשדה העיצוב הישראלי.

משתתפים: איתי אהלי / מאור אהרון / אהוד אלדן / אורי ארואסטי / אלדד בורשטיין / סטודיו בליצקריג – רן אלימלך ושי ברנשטיין / ליעד בן יהודה / שמואל בזק / דב גנשרוא ועמי דרך / טלי גיל / אנדריי גרישקו / יערה דקל / דנה זקן / נעם טבנקין / רמי טריף / סבטלנה יורצ׳נקו / מישל ימין / אילה כהן / אריאל לאביאן / רביב ליפשיץ / רועי מגדסי / סטודיו מג׳נטה – רונן בבלי ואורנית ארנון / גיא משעלי / תמיר ניב / ניל ננר / אילון ערמון / סטודיו פרודקס – יואב אבינועם וגיל שפי / אהד צפתי / גד צ׳רני / יעקב קאופמן / מירב רהט / אלון רזגור / עטרה שלר

המגוון העצום של צורות ומבנים במערכות ביולוגיות נובע מתחומי ההתמחות של המינים השונים בטבע,  שהתפתחו לאורך מיליוני שנות אבולוציה. השונות הצורנית יכולה להעיד על אופן התפקוד של אורגניזמים – על הסביבה שבה הם פועלים, על החומרים המזינים אותם ועל האופן שבו הם מתרבים או שורדים בתנאי קיצון.

בראשית המאה ה-20 החלו גם אדריכלים ומעצבים לאמץ את הגישה התכנונית של ״צורה בעקבות תפקוד״ – form follows function בתכנון של בניינים ומוצרים. התהליך כלל התמקדות באופן השימוש במוצר, תוך הקפדה על קווים נקיים ועל הסרת אלמנטים קישוטיים שאינם הכרחיים לתפקוד.

ככל שהשיטות להבנת הטבע משתכללות, ניתן לראות כי העיקרון של צורה בעקבות תפקוד קיים בטבע כבר מרמת התא הבודד ועד לאורגניזם השלם ולמערכות ביולוגיות גדולות ומורכבות. עם הזמן אנו מבינים כי גם לאלמנטים הנחשבים קישוטיים בטבע יש מהות תפקודית שאותה ניתן ללמוד וליישם במגוון תחומים. לטבע ניסיון אדיר בפיתוח פתרונות יעילים ואסתטיים היכולים להוות בסיס לתכנון חדשני ומקיים.

בתערוכה יוצגו דוגמאות למוצרים וחומרים המיישמים עקרונות ממנגנונים הקיימים בטבע, תוך הדגשת מנגנונים מבניים/צורניים. כמו כן יוצגו דוגמאות מעולם הטבע העשויות להוות מקור ידע והשראה לפיתוח מוצרים וטכנולוגיות עתידיות.

ייעוץ ביומימיקרי: ד״ר יעל הלפמן כהן

אפשר לשלוח הצעות לחומרים שיוצגו בתערוכה או אפשרויות לתמיכה ולמימון לכתובות הדוא״ל: noamatt@gmail.com או Einatgazit1@gmail.com

את ההצעות יש לשלוח עד ה-31.3.2016 בליווי טקסט קצר, המחשה ויזואלית של המוצג ומפרט טכני לתצוגה (גודל, חומר ודרישות טכניות).

בתערוכה – אחת מתוך סדרה של שתי תערוכות – האמנים מתייחסים למושג אחיזה ובודקים את גבולותיו. הם מקשרים אותו למציאות הישראלית, לאידיאולוגיה, לשפה, למרחב, לנרטיב אישי או קולקטיבי ולשפת האמנות העכשווית עצמה. עבודותיהם נוגעות בהיבטים קונספטואליים, חברתיים, פוליטיים ואוטוביוגרפיים, והן מבהירות שהמושג אחיזה הנו מורכב ורב-משמעי.

לדוגמה, עמר בן צבי, בן קיבוץ עין חרוד מאוחד, מתייחס בעבודתו למושג האחיזה בקרקע, שנגזר מהאידיאולוגיה והמציאות של ההתיישבות היהודית. בהדמיות התלת-ממדיות של פינוי ימית, נצרים ומעלה רחבעם, בולט מתח פנימי בין השארות לתזוזה, ובין אחיזה להתנתקות. האירועים הקונקרטיים מנוטרלים מייחודיות או ציון ברור של זמן, מקום ונרטיב. העבודות אש קודש ושחור ופתור מתפקדות כאובייקטים משחקיים, אינטראקטיביים, שמבוססים על משחקי קוביות ותשבצים. מאפיינים של הרכבה, פירוק, ריבוי, שכפול ושינוע, המעצימים את השבריריות והארעיות בהקשר למושג אחיזה כהשתרשות בקרקע.

משתתפים: עמר בן צבי, ג׳פרא אבו זולוף, נופר חסון הנדלמן, רביע סלפיתי.

ערב מיוחד המיועד לאנשי הייטק וחובבי אמנות ייערך ביום ד׳ (9.3) ביריד האמנות ARTI בבית המכירות תירוש, ויעסוק בממשקים בין טכנולוגיה לאמנות. בערב זה, שהכניסה אליו בהרשמה מראש, ייערכו שני דיוני מומחים בהנחיית העיתונאית חגית פלג-רותם, עורכת האמנות של פורטפוליו.

במושב הראשון ישתתפו רמי ברכה, מראשי חברת ההון סיכון פיטנגו; לי רשף, מנהלת שיווק בגוגל ישראל; והאמנית שירלי שור, חלוצה בתחום האמנות הדיגיטלית מבוססת קוד Real Time. הדיון יתמקד בפלטפורמות יצירתיות, באמנות נגישה ובאמנות כהשקעה וכמקור השראה לפיתוח יצירתי-טכנולוגי.

במושב השני יוצגו פיתוחים טכנולוגיים חדשניים, שמספקים שירותים ועונים על צרכים בעולם האמנות והאספנות, חלקם מוצגים ביריד לראשונה, טרום השקתם בשוק הפתוח. בין אלה אפליקציית ארטביט שהושקה לאחרונה, המספקת מידע על יצירות אמנות נבחרות ומעמיקה את חוויית הצפייה בתערוכות ובאמנות ברשת. עוד תוצג פלטפורמת הניהול הלוגיסטי Art Runners – פיתוח ישראלי בינלאומי, המעמיד לרשות אספנים, אמנים ומוסדות אמנות כלים חדשניים לניהול, שינוע, אחסון וטיפול ביצירות האמנות. ולאלה מצטרפת חברת NIIO, המפתחת כלים לניהול, יישום, מעקב ושמירת זכויות באמנות דיגיטלית.

הפנייה לקהל אנשי ההייטק אינה מקרית. את היריד יזמו בני הדור שצעיר של בית המכירות תירוש, אמיתי וגליה חזן תירוש, בשיתוף עם ליאור יהל אוהד. ״החזון שלנו כמארגנים, הוא לראות אנשים צעירים, בני הדור שלנו, מגיעים, לומדים להכיר ולצרוך אמנות ישראלית מקורית״, אומרת גליה חזן תירוש.

״ArTi מתבסס על מודלים מצליחים בשווקים הבינלאומיים, ועל הטרנד ההולך וצובר תאוצה של ירידים המרכזים תחת קורת גג אחת את המותגים המובילים בתחום. המוטיבציה העיקרית שלנו היא לתת במה לגלריות איכותיות ולאמנים מקוריים להציג לקהל רב ומגוון, לקרב ולגשר על הפערים בין תחום האמנות, הנחשב לאליטיסטי, לבין קהל צעיר ואיכותי, החושש מעט להתקרב אליו״.

לדבריה, שוק האמנות בארץ נמצא בצמיחה ורחוק מלמצות את הפוטנציאל המסחרי שלו: ״יריד ArTi נותן במה לגלריות כמובילות דעת קהל בתחום האמנות בארץ, במטרה לשקף תמונת מציאות: יציגו כאן גלריות ותיקות העוסקות באמנות ישראלית קלאסית ומודרנית, לצד גלריות חדשניות מאוד, ופרויקטים מיוחדים חד-פעמיים, ולצד גלריות השמות לעצמן למטרה להנגיש אמנות לקהל הרחב ולשם כך מציגות גם אמנים לא מוכרים ועבודות אמנות במחירים מאוד אטרקטיביים.

"אנחנו לא מתיימרים לסווג אמנים ואמנות אלא לתת לקהל להוביל, להחליט ולקחת חלק פעיל בשוק האמנות. אנחנו רואים משנה לשנה את העניין, הגוון והתשוקה שמוסיפה האמנות לאספנים ומתעניינים צעירים-מתחילים ורוצים למשוך עוד אנשים להיחשף לעולם תרבותי רווי תוכן, עניין ואסתטיקה״.

בתערוכה ״מרכז ההסברה״ האמן תומר ספיר מעורר לחיים את המוזיאון ההיסטורי ומרכז החינוך בית חנקין בכפר יהושע. התערוכה מציינת פתיחה מחודשת של המקום והסבת חלק מהחלל לגלריה לאמנות עכשווית.

לקראת התערוכה יצר ספיר מהלך ארוך טווח, כמו-מחקרי, במקום. הוא פועל במרחב טעון ומרובד שקפא על שמריו, המשקף הון תרבותי של זמנים אחרים, ובה בעת בוחן אותו במבט עכשווי. במשך שנה עשה ספיר את דרכו מתל אביב לכפר יהושע, הלוך ושוב, חקר ולמד להכיר את בית חנקין על אוספיו המיוחדים, וכן את הסביבה הטבעית והאנושית שבה הוא מצוי. בתהליך של פרימה ופריסה מחדש, יצר ספיר הצבה מרובת רבדים, בעלת ניגודים ומתח פנימי, המאפשרת נקודות מבט משתנות.

בית חנקין שימש בגלגוליו השונים כסוג של מרכז הסברה שביטא נרטיב התיישבותי ידוע. כמוסד חינוכי ששתול בתוך בית ספר, הפיץ ותיווך ידע והיה שותף פעיל בהבניית התרבות והזיכרון הקולקטיבי. לעומת זאת, התערוכה ״מרכז ההסברה״ נעדרת מגמה אחידה, מציבה סתירות ושאלות ומצפינה בתוכה מגוון הצעות שונות לפרשנות.

פעולתו של ספיר תמימה רק למראית עין. במעשה ההצבה מחדש של המוצגים הגיאולוגיים, השלדים והפוחלצים, המפות, חומרי ההדרכה ושאר האסופה, מתפורר הזיכרון הקולקטיבי ועולים תכנים טעונים חברתית, חינוכית ופוליטית. במאוזוליאום המורכב שהציב ספיר, עולה תחושת בדידות וזרות, תחושת כישלון תרבותי וחברתי.

תחום האפנה תופס בשנים האחרונות יותר ויותר מקום בתקשורת ובשיח הציבורי ומילים כמו סטייליסט, קז׳ואל ולוק נעשו שכיחות מאוד בלשוננו. כעת יזמה האקדמיה ללשון העברית את הקמתה של ועדת מינוח מקצועית חדשה בתחום האפנה, במטרה להסדיר את המונחים המשמשים את אנשי המקצוע ואף את הציבור הרחב ולהציע חלופות עבריות למונחים לועזיים רווחים, כגון סטרפלס, סטייליסט, קז׳ואל, ואנזי, סקיני, מיני, סקוטש, אאוטפיט, ליין, טרנדי, פשניסטה ולוּק.

בכוונת הוועדה לדון בתחום האפנה במובן הרחב של המילה, ולכלול במילון מגוון נושאים, החל בפריטי הלבוש לסוגיהם ולחלקיהם ועד תהליכי הייצור לכל פרטיהם. עוד ייכללו במילון העתידי מונחים בתחום ההנעלה ואביזרי האפנה. הוועדה אף החליטה לדון במונחים המשמשים בשיח על אפנה. עוד תדון הוועדה במונחים מזדמנים שיגיעו מן הציבור – הן מאנשי המקצוע הן מן הציבור הרחב.

הוועדה תשמח לקבל פניות מן הציבור על מונחים חסרים – שמות של חלקים בבגד או בגזרה, מונחים מתהליך העבודה או מארגז הכלים, מונחים כלליים הקשורים בסגנונות, בתקופות, במגמות ובהלכי רוח. את ההצעות מוזמן הציבור לשלוח באמצעות אתר האקדמיה ללשון העברית, ואלו ירוכזו ויעברו להמשך הדיון בוועדת האפנה החדשה.

הוועדה החדשה למונחי אפנה ממשיכה את מפעל המינוח בתחום ההלבשה וההנעלה ובתחום הטקסטיל שהחל בו ועד הלשון לפני למעלה ממאה שנה. כבר בשנת תרע״ג (1913) פרסם הוועד רשימה ראשונה של שמונה עשר שמות מלבושים עיקריים. רשימה מפורטת יותר ובה כ־120 מונחי הלבשה פורסמה בשנת תרצ״ו (1936), ולצדה יצאה לאור החוברת ״מלון מצויר להלבשה והנעלה״, שאפשר לראותו באתר האקדמיה. לפני למעלה מ-30 שנה פרסמה האקדמיה רשימה מעודכנת של כ-220 מונחי ״תפירה ולבוש״, שכללו נוסף על מיני בגדים וחלקי הבגד – אבזרי סגירה, מכשירים וכלי עזר, מעשה התפירה, מעשי קישוט, מיני בדים וסיבים ועוד, ולפני כעשור פורסמה רשימה של מונחי רקמה, תחרה והידורים שהכינה הוועדה למונחי אריגה אמנותית. עתה הגיע הזמן לשוב ולדון במכלול המונחים בתחום, להסדיר את המונחים המשמשים, לעדכן את הדורש עדכון, למצוא חלופות עבריות למונחים לועזיים במידת האפשר ואף להרחיב את היריעה.

חברי הוועדה הם אנשי מקצוע בתחום האפנה שידם הן במעשה הן במחקר ובהוראה, ונציגי האקדמיה ללשון העברית. יושבת ראש הוועדה היא יעל טרגן – מעצבת, חוקרת ומרצה בבצלאל ושנקר. עוד חברים בוועדה המעצבת אילנה אפרתי, ד״ר רוז בראון שהייתה המפקחת-המרכזת על מגמת אפנה במשרד החינוך, המעצב אהוד זיו-אב, ערה לב המשמשת ארכיונאית במכללת שנקר, מיכל קרייזברג המלמדת בבצלאל ובשנקר ועוסקת בהיסטוריה של אפנה ולבוש, ואילה רז שהייתה בעבר ראשת המחלקה לעיצוב אפנה במכללת שנקר. חבר נוסף בוועדה הוא כתב האפנה של עיתון הארץ שחר אטואן. אל אנשי המקצוע בוועדה חברו חברות האקדמיה ללשון העברית מלכה זמלי, ד״ר קציעה כ״ץ ופרופ׳ יעל רשף, וכן הבלשנית פרופ׳ נעמה פרידמן מאוניברסיטת תל-אביב. את הוועדה מרכז מטעם האקדמיה אילון גלעד מעיתון הארץ, בעל הטור ״מהשפה פנימה״.

פורמט ה-Graphics Interchange Format, הידוע בכינוי GIF, נולד בשנת 1987 ואיפשר לראשונה דחיסת מספר תמונות לקובץ יחיד והצגתן כאנימציה על גבי המחשבים האיטיים של פעם. היכולת להציג אנימציה קצרצרה באותן השנים היתה פלא גדול, ובמפתיע גם היום, למרות היכולת לצפות בסרטי אנימציה באיכות מופלאה ובאורך מלא, הפורמט הקצר ונטול הקול ממשיך להיות פופולרי ברחבי הרשת, בעיקר ברשתות החברתיות. גודלן הקטן של האנימציות הללו, האפשרות הפשוטה ליצרן, ותרבות הממים, השאירו את ה-gif פופולרי מתמיד. לצד אנימציות קטנות ומשעשעות, אפשר למצוא ברחבי הרשת אנימציות GIF של אמנים ואמני אנימציה פעילים שהן לא פחות מיצירות אמנות.

לרגל 29 שנים לכינון הפורמט, יזמו אתר מונפש לאנימציה ישראלית ופאב הספוטניק (אלנבי 122 תל אביב) תערוכת גיפים המחברת בין אמנים ואמני רחוב לאמני אנימציה. כל צוות יצר סרטון gif מתוך עבודת אמנות סטטית, בנושא חופשי. החיבור בין אמנים שיוצרים על פי רוב עבודות שאינן נעות על ציר זמן, ואמני האנימציה הרגילים ליצור גוף עבודה שהוא בין ״אמנות״ ו״קולנוע״, הוביל ליצירת עבודות אמנות מקוריות ומפתיעות שלא היו נוצרות באופן רגיל. הצגת יצירות נעות אלה במרחב הפיזי של הספוטניק, תוציא את פורמט הGIF מהמרחב הווירטואלי למרחב המוחשי, לראשונה בישראל.

הצמדים המשתתפים: DEDE + סטודיו טוטמי, גידי גילעם + סוהיני טל, UNTAY + מעיין צוריאל, פילפלד + אוסי ולד,
 ינון זינגר + יואב שטיבלמן, עמית שמעוני + שירן קידרון,
 מרינה שוריקו + יהלי הרברט, 
עידן לייטמן + סטודיו פיכסער, 
דניאלה קופלר + חן חייפץ,
 רוס פלאזמה + ענבל אוחיון,
 מיכל גלבוע דוד + הדס גלבוע



בגלריית המדרשה הירקון 19 ייפתחו מחר תערוכות יחיד של שניים מהאמנים ומורי המדרשה הבכירים, דגנית ברסט וציבי גבע. התערוכות שאצר דיקאן המדרשה לאמנות, גבי קלזמר, מציגות פן מוכר פחות ביצירתם ומתמקדות באופנים שבאמצעותם נבנה מערך של משמעויות, באמצעות תצוגה של תהליכי עבודה, מחשבה ומחקר.

ברסט חוזרת לתערוכה שהציגה בגלריה ג׳ולי מ. במרץ 2012, אשר בה הציגה מגוון גדול של דימויים שכמו נתפרו יחד על ידי שלושים ואחת מילות השיר, שעברו ביניהם. בתערוכה הנוכחית התפרים נפרמים והמבט מוסט אל ״הערות שוליים״, החושפות את המקורות, ההקשרים ותהליכי העבודה והמחשבה, ויוצרות  בעצמן מעין ״טקסט״ חדש. בקומה העליונה של הגלריה היא פורסת רשת של אסוציאציות והקשרים לכל אחד מדימויי העבודה הנפרשת כמעין מסמך תלמודי פרשני של חומרים לשוניים  וחזותיים.

גבע יציג על גבי מסכי וידיאו תהליכי חשיבה, תכנון ועבודה על הפרויקט ״ארכיאולוגיה של הווה״ אותו הציג בשנה שעברה בביאנלה ה-56 בוונציה, אשר נסגרה בנובמבר 2015. את התערוכה בוונציה אצרה הדס מאור עבור הביתן הישראלי בגני הבינאלה, והיא תוכננה במשך כשנה, בתהליך אינטנסיבי ומורכב.

להוציא עבודת וידיאו אחת, ״סבכה״, אותה יצר גבע במשותף עם בועז ארד ומיקי קרצמן ב-2002, ואשר הוצגה כחלק מהמערך הכללי של המיצב בוונציה, פורסים שאר מסכי הווידאו היבטים שונים של תהליכי עבודה, הכנות, מחשבות וניסיונות.

חוקי הגזע שחוקקו עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, ב-1933, לא פסחו על אלה שעיסוקם בחוק ובמשפט. באפריל 1933 הוחל חוק ״רישיון עבודה לעורכי דין״, בעקבותיו אולצו כל עורכי הדין היהודים להגיש בקשות חדשות לרישיון עבודה. רק מי שקיבלו רישיון עבודה לפני 1914 (עורך דין מבוגר) או מי שלחמו במלחמת העולם הראשונה הורשו לחזור לעבוד במקצועם, כל היתר איבדו את פרנסתם, רבים מהם נושלו מרכושם וסבלו מהתנכלויות נוספות.

התערוכה הבינלאומית הנודדת, ״עורכי דין ללא זכויות״, תיפתח ביום א׳ 13.3 בבית הספר למשפטים של המסלול האקדמי, המכללה למינהל. התערוכה עוסקת בגורלם של משפטנים יהודים תחת המשטר הנאצי. התערוכה מבוססת על תחקיר ארוך שנים של עורך הדין הישראלי המנוח יואל לוי. היא פרי יוזמה משותפת של לשכת עורכי הדין בגרמניה ובארה״ב וכבר הוצגה במסגרות שונות בכ-30 ערים בעולם. לאחר שנחנכה רשמית בבית המשפט העליון בנובמבר האחרון, כעת היא מוצגת לראשונה במוסד אקדמי ישראלי, בסיוע הקונסוליה הגרמנית בישראל.

ככלל הציבור היהודי, רבים מעורכי הדין היהודים לא שרדו את השואה. אחדים הצליחו לעלות לישראל או להגיע למדינות מקלט אחרות ברבות הימים. התערוכה מדגימה את הקושי האישי שחוו אנשי המקצוע, שחרטו על דגלם את השמירה על עקרונות חוקתיים, ואיבדו בעצמם את כל זכויותיהם.

על כך אומרת ד״ר לימור זר-גוטמן, ראש המרכז לאתיקה ואחריות מקצועית ע״ש דיויד וינר, המכללה למינהל: ״סילוקם המקצועי המוחלט של עורכי הדין היהודים היה אחת הפעולות הראשונות שהמשטר הנאצי ביצע. פעולה ממנה החלה ההתדרדרות של מערכת המשפט הגרמנית, שלילת זכויות האדם ופגיעה בשלטון החוק. לקח חשוב בעיניי נוגע לעורכי הדין האריים וללשכת עורכי הדין הגרמנית שעמדו מנגד ולא עשו דבר בשעה שחבריהם היהודים סולקו. לעורכי דין יש תפקיד חברתי חשוב בהגנה על שלטון החוק וזכויות אדם, ולכן הם צריכים להיות הראשונים שיתייצבו מול שלטון הרומס את  זכויות הפרט״.

הערים האפריקאיות מתפוצצות מאוכלוסין. מתשתיות נהנים רק בעלי היכולת המעטים. החיים מתנהלים בעיקר ברחוב. הפרטי והציבורי מתערבלים. כ-40 אחוזים מתושבי אפריקה חיים בערים, וכ-60 אחוזים מתוכם מתגוררים בערי בקתות לא פורמליות. העיר האפריקאית היא מרחב כאוטי צפוף, שהתושבים נדרשים לנווט בו ללא נתיב של ביטחון בירוקרטי. תנועת האנשים הרודפים אחר חלומם, בעודם נאבקים לבצע משימות בסיסיות, מַבְנָה כלכלה של עסקאות אינספור בסבך של קשרי חליפין המתנסח כל פעם מחדש.

העשור האחרון באפריקה עומד בסימנה של הנוכחות הסינית, הניכרת בכל מקום בפיתוח תשתיות, בצמיחה של ״אזורי סחר חופשי״ ובהקמת ערים חדשות, לצד פריחה של אדריכלות מקומית, הנוצרת על-ידי אדריכלים מקומיים תוך שיתוף התושבים בתהליכי קבלת ההחלטות ובפיתוח מרחבי ציבור קהילתיים ומבנים רב-תכליתיים. בהנעת השוק והקפיטל הדורסים קדימה ללא גבולות, פועלות לצד הסינים גם חברות בנייה והשקעות מהמזרח התיכון, מישראל, ברזיל, טורקיה, רוסיה, קוריאה והודו. ערים נבנות בשיתוף פעולה בין מקומיים לזרים, בין ממשלות ותאגידים רב-לאומיים.

התערוכה מעמידה מרחב ראייה דינמי, המצליב חתכי אורך ורוחב וריבוי מבטים מבפנים ומבחוץ, על ההשתנות הדרמטית של המרחב הציבורי האפריקאי. מוצגים בה פרויקטים של אדריכלים, קולנוענים, אמנים וחוקרים מאנגולה, אתיופיה, קונגו, ניגריה, דרום-אפריקה, פורטוגל, הולנד, קוריאה הדרומית ועוד. המוצגים לוכדים זיכרונות קולוניאליים מפרספקטיבות שונות, ניסיונות להבניית זהות באמצעות אופנה, הרהורים על ימי המלחמה הקרה, הסוציאליזם ושלטון הדיקטטורים, יחסי חוץ המבוססים על מיזמי בנייה, פרוטוטיפים לאדריכלות חדשה המעוגנת באקטיביזם חברתי, השוק כנקודת מגוז בעיר העוברת טרנספורמציה והארכיון כאמצעי לשימור הזיכרון הקהילתי של יישובים לא פורמליים נכחדים.

האנתרופולוגית מרי דאגלס מגדירה לכלוך כ״כל חומר שאינו נמצא במקומו הטבעי״. פיסת נייר המונחת על שולחן יכולה להיות מסמך חשוב, אך אם תתעופף ברחוב תהפוך ללכלוך. ״לכלוך מוחלט אינו קיים, הוא הגדרה תרבותית״, כתבה דאגלס, ומי שמחליט מהו המקום הראוי לכל חפץ היא החברה עצמה, שקובעת בסדריה מה ״טבעי״ ומה לא.

האובייקטים בתערוכה מחולקים לשלוש קבוצות המדגישות כל אחת באופן אחר את הפער בין מה שאנחנו בוחרים לתפוס כמצוי שלא ב״מקום הטבעי״, לבין מעברו למקומו ה״טבעי״. פער זה מגולם בדימוי של מכסה הביוב של העיר המודרנית. זהו החיץ בין הרחוב שמבקש לנקות מתוכו את מה שאינו הסביבה הטבעית עבורו, אל האזור הלא נראה, הביוב. החוֹתָם (במובן מכסה, פקק, סוגר) שחותם את ה״לכלוך״ מלעלות למפלס העליון, הנו גם חוֹתָם של העיריות (במובן של סימן מוטבע בחומר) שמשאירות באמצעותו את חוֹתָמָן (במובן רושם, השפעה) כמגינות הרחוב מהלכלוך.

בתערוכה, חותמי הביוב העירוניים, העשויים במקור מיציקת מתכת, המירו את חומריותם ואת הפונקציונליות שלהם. הם הורמו ממפלס הרחוב אל מפלס השולחן, התקערו כקערות אוכל מחומר קרמי, המוכר בעיקר כחומר לכלי אכילה, ואף הפכו לשולחן של ממש. בכך יוצרת נגב קישור בין האוכל הנאכל ״במקומו הטבעי״ לבין תוצרי האוכל, אשר צריך לשמור על המרחב העירוני מפניהם.

ההטבעות על המכסים העירוניים מדגישות ואף מגחיכות את הרושם האורבני שמבקשות העיריות להנכיח במרחב, בין אם על ידי השמטת אותיות ליצירת ביטוי אירוני או בשימוש בדימוי האריה העומד, סמל עיריית ירושלים, כקמע. האריה יצא מתוך מכסה הביוב הירושלמי, מגן הרחוב מהלכלוך והפך לשומר אישי, למגן פרטי מפני כל רע.

בתערוכה יוצגו עשרה עיצובים בטקסטיל שיצרו המשתתפים בתחרות ארגמן. לצידם, יוצגו עשר יצירות פרי עבודת הסטודנטים בקורס ״לשחזר טקס לספר טקסטיל״, גם הוא במסגרת ארגמן, שעסק ביצירה בהשראת טקסים וטקסטיל בספרי הנביאים. כמו כן יוכרזו הזוכים בפרס עדי לעיצוב טקסטיל ויחולקו מלגות לסטודנטים מצטיינים.

פרויקט ארגמן, שבמסגרתו יוענק פרס עדי לעיצוב טקסטיל, הוא שיתוף פעולה בין מיזם 929, המקדם קריאה של פרק יומי בתנ״ך, קרן עדי, שהוקמה לזכר האמנית הצעירה עדי דֶרמר לבית בלומברג, והמחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר. במסגרת שיתוף הפעולה התקיימה תחרות פתוחה לעיצוב טקסטיל בהשראת ספרי נביאים והועבר קורס ייחודי לסטודנטים של שנה ג׳ במחלקה בהנחייתה של אמנית הטקסטיל הבינלאומית גלי כנעני.

לדברי ד״ר קטיה אויכרמן, ראשת המחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר, ״התנ״ך הוא היסוד הכתוב של היהדות בגלגוליה התרבותיים המגוונים. מאז ועד ימנו ניכרת השפעתו על האופן בו זהויות (יהודית, אך גם רבות אחרות) נבנות ומתפרשות – במישור האישי הביוגרפי, הציבורי-חינוכי, המדיני-פוליטי. פרויקט ארגמן איפשר להדגיש את חשיבותו התרבותית ועדכניותו של התנ״ך. במסגרתו, ספרי הנביאים שימשו למקור התייחסות והשראה לעבודות הטקסטיל המוצגות בתערוכה. תפילת חנה, מעילו של שמואל, ארון האלוהים ותפקידו במערכה מול פלישתים, סיפורה של מיכל, טקסים של אבלות והמלכה, פילוג הממלכה וסיפורים נוספים נקראו מחדש וקיבלו פרשנות אישית מורחבת, הן בקריאתם את הטקסט והן ביצירת האובייקט הטקסטילי המשקף את הקריאה״.

עבודותיהם של מיכאל אלמגרין (נ. 1961, קופנהאגן, דנמרק) ואינגר דראגסט (נ. 1969, טרונדהיים, נורבגיה) – העובדים יחד כצמד אמנים מאז 1995 – נוגעות בסוגיות של מגדר, זהות אישית ופוליטית ובמקומה של האמנות במציאות הכלכלית-תרבותית בעידן הגלובלי. הן נעות בין מיצבי ענק לעבודות זעירות, כתיבת מחזות ומיצגים, וגישתם לאמנות היא אירונית ורומנטית בה בעת.

עבודתם המשותפת היא אחת הדוגמאות המובהקות לתופעה של שני אמנים העובדים יחד כיחידה אחת. בביאנלה בוונציה ב-2009 הציגו אלמגרין ודראגסט בביתן הדני ובביתן הנורדי הסמוכים, תערוכה שקראו לה ״האספנים״. הם שימשו למעשה כאוצרים של תערוכה קבוצתית גדולה שהתפרסה על פני שני הביתנים, והכילה עבודות של עשרות אמנים. בפתח הביתן הנורדי הייתה ממוקמת העבודה ״מות האספן״ – בריכה שבתוכה צפה גופתו של האספן, שרוע על בטנו, לבוש בבגדי פראדה. הדימוי של האספן המת הפך לאחד הדימויים המפורסמים של אמנות העשור האחרון.

בעבור תערוכתם הראשונה בארץ, יצרו אלמגרין ודראגסט הצבה מפתיעה ורדיקלית המתפרסת על פני חללים שונים במוזיאון ובגן הפסלים. העבודות מאורגנות סביב שבע תחנות: בחלל הכניסה לבניין ע״ש שמואל והרטה עמיר מוצבת תיבת תרומות – תיבה שקופה מהסוג שמוצב לא פעם בכניסה למוזיאונים והקהל מוזמן לשלשל לתוכה כסף, אלא שהתיבה חסומה ובתוכה חפצים אישיים; מתחת לגרם המדרגות המוביל לגלריות של האמנות הישראלית מוצג משה המודרני – בובת תינוק בתוך תיק, המונח על הרצפה לרגלי מכשיר בנקומט, גרסה עכשווית ומצמררת של משה בתיבת הגומא; ובמפלס התחתון של הבניין, לא רחוק מפתח הגלריה הרב-תכליתית, מוצבת העבודה מאטיס: נופים אחרים – מיצב של הכנות לתערוכה שלא תהיה.

הגלריה עצמה, הגלריה הרב-תכליתית ע״ש משה ולילי אלשטיין, נחצית על-ידי העתק של חומת ברלין, בגודל אמתי. מאחורי החומה תלוי על הקיר מבנה של מדרגות חירום ועליו יושב נער שמביט למטה. לצידו שלט רחוב ברלינאי Zimmerstrasse. הגלריה הגדולה עומדת ריקה, הצופה אינו יכול לראות מה מאחורי החומה, ואינו יכול לראות על מה מתבונן הנער. בגן הפסלים מוצבת באר המשאלות: בריכה קטנה עגולה שבתוכה משוקעים כשלושים מטבעות לפני שהוטבע עליהם הערך הכספי.

העבודות כולן מצטברות למסלול שעובר דרך תחנות המייצגות כוח וחולשה, ייצוגים של עוצמה כלכלית, תרבותית ופוליטית בעמדת קריסה, כזו או אחרת, מרוקנת ממשמעות. הצופה ייתקל בעבודות בהפתעה, תוך כדי הליכה במוזיאון. כולן מעוררות תחושה של שאריות, דברים שנשארו מאחור, נשכחו, נשמטו או הוזנחו. חומת ברלין היא בה בעת קיר בטון מלא עוצמה וחומה שקרסה בין לילה והתרוקנה מכל מה שייצגה.

התערוכה במוזיאון תל אביב היא החלק השלישי של טרילוגיה בשם ״ביוגרפיה״, שחלקה הראשון הוצגו במוזיאון אסטרופ פירנלי באוסלו (21 במרץ – 24 באוגוסט 2014), וחלקה השני בגלריה הלאומית של דנמרק בקופנהאגן (19 בספטמבר 2014 – 5 בינואר 2015). קטלוג משותף, בן שני כרכים, יצא לאור מטעם שלושת המוזיאונים. הכרך הראשון מכיל דימויים בלבד והוא נערך ועוצב בידי האמנים, הכרך השני מכיל טקסטים שנכתבו במיוחד עבור פרויקט ״ביוגרפיה״ בידי האוצרים וכותבים נוספים.

הרצאה של אלמגרין & דראגסט לקהל הרחב תתקיים ביום שישי 1.4 בשעה 14:00.

סאמט היה בין מקימי המחלקה לעיצוב תכשיטים, שבה הוא משמש כחבר סגל ומרצה בכיר ומלמד מגוון קורסים, בהם עיצוב משקפיים, עיצוב שעונים, צורפות והנחיית שיתופי פעולה עם חברות חיצוניות. הוא בעל סטודיו לעיצוב, שבו הוא יוצר עבודות ייחודיות שזכו בפרסים והוצגו בתערוכות רבות בארץ ובעולם. סאמט הוא בעל תואר שני בעיצוב מאוניברסיטת מידלסקס בלונדון; תואר ראשון מהאקדמיה לאמנות ועיצוב ״בצלאל״ בירושלים והתמחות ב-Centro di Formazione Professionale בפירנצה, איטליה.

נשיאת שנקר, פרופ׳ יולי תמיר, הודתה לקרן על ״שנות כהונה נפלאות וגדושות בהישגים מרשימים, שבמהלכן טיפח דורות של מעצבים צעירים ומבטיחים״. בתוך כך, בירכה על מינויו של סאמט ואמרה כי ״מדובר בבחירה ראויה שתוביל את המחלקה לעידן חדש של הצלחה ושגשוג ותאפשר לסטודנטים ולבוגרים שלנו להעפיל לצמרת התעשייה והעיצוב בעידן של תמורות טכנולוגיות, תרבותיות וחברתיות״.