במרכז התערוכה מציגה בנזימן מיצב תלת ממדי המורכב מעשרות דמויות המהוות ייצוגים להיבטים שונים לדמותה של אישה. במיצב, המהווה סוג של פורטרט עצמי, מנכיחה בנזימן את הדיון אודות ריבוי הזהויות, התפקידים והציפיות מאישה בתקופה שבה אנו חיים. בו זמנית, דרך מהלך שבו לעיתים היא מציבה עצמה בתפקיד מטפלת ולעיתים מטופלת, לעיתים תומכת ולעיתים נתמכת, היא מציפה את הדיון אודות אלה בזכותן היא שורדת את העומס והקשיים – מי שעומדת מלפני מאחורי ומצדדי – ונוגעת במהות החשובה של תמיכה וחברות בתוך המשפחה ומחוצה לה.
במיצב היא משתמשת בדמות בסיס שאותה היא מאיירת שוב ושוב, כאשר בכל איור היא מקצינה פן אחר בזהותה או מעלה דרכה סיטואציה שהיא רוצה להציף. דמותה המאויירת חייתית ופראית אך בו זמנית מאולפת; חיה שניצודה ובו זמנית ציידת מיומנת; מתפצלת על מנת לקיים את כפלי התפקידים, חובשת אין סוף כובעים ונמצאת בפעולה קרקסית תמידית כשהיא מנסה לשמור על איזון.
בתערוכה מזמינה בנזימן את המבקרים לתוך עולמה הפרטי, אך האישי הוא אוניברסלי והדיון שהיא מציפה רלוונטי לנשים בתרבות המערב באופן כללי. עם זאת, בתוך ריבוי התפקידים, פיצול הזהויות, העומס והתנועה המתמדת, ולצד הידיעה שיש פנים רבות שלא קיבלו ייצוגים בדמויות המאויירות, היא מזכירה לנו שאנחנו לא דנים בהירואיקה או בקורבָּנוּת, אלא בתמיכה, ומכוונת אותנו להתבונן על ואל מי שעומדת מלפני, מאחורי ומצדדי.
התערוכה מתקיימת בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות.