״אל פולין״ (צו פּוילן) הוא שיר פרידה של משורר היידיש הגדול אברהם סוצקבר ממולדתו המאמצת – מנופיה האהובים של פולין, מתרבותה, משירתה ומשפתה. סוצקבר נולד בליטא ב־1913, אבל התחנך בווילנה הפולנית, ושם החל את דרכו בשירה, בין השאר בקבוצת המשוררים ״יונג ווילנע״ (וילנה הצעירה). בווילנה גם נכלא בגטו, המשיך לפעול וליצור והצטרף למחתרת. לימים חבר לפרטיזנים ביערות הסביבה, ומשם חולץ במטוס מיוחד ונשלח למוסקבה. ב־1944 חזר לווילנה וניסה יחד עם חבריו לבנות בה מחדש את הקהילה. אך קבלת הפנים הצוננת ליהודים בפולין, ובמיוחד פוגרום קיילצה ביולי 1946, גרמו לו להתייאש מעתיד היהודים במדינה.
״אל פולין״, שנכתב בחודשים יולי־ספטמבר 1946, הוא חשבון נפש פואטי נוקב, המסכם 1,000 שנות חיים יהודיים־פולניים. זה שיר אהבה־שנאה למולדת, והמשורר משמש בו לסירוגין סנגור, קטגור ושופט. בסופו של דבר נפרד המשורר מפולין ויוצא לדרכים, כפי שעשה גם סוצקבר עצמו. לאחר גלגולים אחדים הגיע לארץ ישראל ב־1947, הקים את ביתו בתל־אביב ויסד בה כתב עת ספרותי חשוב ביידיש, ״די גאָלדענע קייט״. ב־1985 זכה בפרס ישראל. הוא היה ידידם של משוררים עבריים ואישי רוח רבים, כמו מארק שגאל וצ׳סלב מילוש, המשורר הפולני חתן פרס נובל. סוצקבר מת בתל אביב בינואר 2010.
התערוכה ״אל פולין״ נולדה כתוצאה ממפגש מחודש של השיר עם קהל מפתיע: סטודנטים לאיור בישראל ובפולין. ב־2016, 70 שנה אחרי שנכתב, התבקשו תלמידי שנה ג׳ לאיור במחלקה לתקשורת חזותית ב״בצלאל״ לאייר כל אחד מחמשת הפרקים של השיר. התוצאות, המוצגות בתערוכה הזאת, מלמדות על התמודדות הסטודנטים עם טקסט שירי מורכב, המתאר מציאות היסטורית רחוקה לכאורה. בעבודותיהם הצטמצמו המרחקים בין שם לכאן, בין ההיסטוריה היהודית למציאות הישראלית, והנושאים הדהדו מחדש בשאלות על האדם העומד על פרשת דרכים ובוחן את זהותו האישית־לאומית. השאלות הללו תורגמו למגוון תשובות איוריות של כל סטודנט בסגנונו האישי.
במקביל להצגת התערוכות בישראל עובדים סטודנטים פולנים באקדמיה לאמנות של קרקוב על אותו פרויקט, והתוצאות יוצגו בקיץ 2017 בפסטיבל היהודי של קרקוב. כך ייווצר מחדש, הפעם באמצעות האמנות, אותו דיאלוג יהודי־פולני, שבאמצעות התמודדות עם צללי העבר יוכל להאיר פנים אל העתיד.
נעילה: 15.5
