מתי אלמליח, צלם, בוגר האקדמיה לעיצוב וחינוך ויצו חיפה, נע בשנים האחרונות מפרקטיקות קלאסיות של צילום לעבודות קולאז׳ שהוא חותך, מקפל, מדביק ומעבד מדימויים קיימים. עד כה, אלו היו דימויים זרים שמצא, ושאליהם נמשך בשל האסתטיקה הגלומה בהם וגוונם הארוטי, אולם הפעם הוא עובר לעבד את ארכיונו הפרטי.
אלמליח חזר לחומר שצילם בזמן שירותו הצבאי. בהמשך לעבודות הקולאז׳ שעשה בעבר, ובניגוד להן, הצילומים הופכים לחומר פיזי, ומטופלים על ידי קיפול, שכפול, חירור ורקמה, עד ליצירת דימויים חדשים הנעים בין דו לתלת־ממד. השימוש בתצלומים מזמן השירות הצבאי, כאלו המוכרים לנו כישראלים מאלבומי זיכרון של חיילים שנפלו, מעלה שאלות של מוות. אנו נמשכים בעל כורחנו לנרטיב כפוי העוסק בזיכרון, אך באיזה זיכרון?
בארבע עבודות קטנות, מוצגים צילומים אובאלים כגובלנים קטנים. אלמליח לוקח את דמויות החיילים העומדים לצידו וחובקים אותו ומסתיר את פניהם בקרני חוט רקמה, המזנקות לשמים כזרקורי זקפה. או לחילופין, כמחלפות שיער (שמשון הגיבור?) הגולשות מפניהם אל מחוץ למסגרת התמונה. פעולת הרקמה פוצעת את הדף, אך גם מאחה את הפצעים, נעה בין ייפויי הדימוי להשחתתו, בין קישוט לוודו. הכיסוי שעושה אלמליח משאיר אותו מוקף בגברים נסתרים. רק דמותו שלו נותרת, מישירה מבט. זהו ציר הזמן של חילופי המבטים, בין שני המתי־ים. בעבודתו הידנית על צילומים אלו, בחיבור הגופים שהוא מייצר תוך קיפול תמונות, אלמליח מנסה לדבר עם דמותו של החייל שהיה; לדבר עם הגברים שסבבו אותו; לאחד בינם לכדי אחד בכדי שיוכלו להבין מי שהוא, מי שהיה.
תצלומי הנוף בתערוכה עוברים כל אחד טיפול שונה: אם זו השמש הזרחנית בירוק רעלני, שהיא גם חור הצצה לזירת פעולה דרך מכשיר לראיית לילה, ואם אלו תצלומי הנוף המשוכפלים בשכפול מראה כנגטיב, ונראים כמרחבים של כוכב אחר. רק החצב והדרדר העומדים מיובשים בקדמת התמונה, מחזירים אותנו אל נופי רמת הגולן הצחיחים. פעולת המראה הופכת את הנוף לאבסטרקט בסגנון מבחן רורשאך, שבו בכל מצב, תמיד תראה איזה איבר מין כזה או אחר. שני צילומי הצבע הגדולים צולמו בדרום רמת הגולן, במפגש הגבול בין סוריה, ירדן וישראל. הצילום, שנעשה בזמן שקיעה, בה הצבעים עזים והצללים גדולים, הודפס וקופל לכדי יצירת גריד. לפני מסגורו, אלמליח מרשת את הצילום בסיכות תפירה, יוצר גריד על גריד, קובע נקודות ציון משלו על פני הנוף.