בתערוכה הנוכחית, שתציג ציורים מחמש השנים האחרונות, מתגלה הציור של גרבוז כמופע תיאטרלי קומי, לעתים גרוטסקי ואפילו כקרקס או כקרנבל. ההומור של הציורים הוא כפול: ויזואלי ולשוני. הציורים החדשים מראים, אולי יותר מתמיד, את הווירטואוזיות של גרבוז ואת החופש שלו לשחק בשפה העברית ובסגנונות שונים של ציור.
התערוכה מביאה לשיא את מעשי המחווה, ההעתקה או ההתחפשות של גרבוז לציירים אחרים. במקבץ חיקויים של ציירים מערביים מודרניסטיים: בונאר, מאטיס, פיקאסו, סוטין, ברנקוזי, מירו, דובופה, טיימנס, רותקו, פרנץ קליין ומאת׳רוול, לצד אִזכורים לציירים כמו מורנדי, פונטנה, אדוארד הופר ואליזבת פייטון. יש בה גם התייחסויות לסגנונות ציור, כמו ציור מצרי, ציור כדים יווני, ציור של ימי־הביניים, אוונגרד רוסי, ציור מופשט, סוריאליזם ואמנות של אאוטסיידרים. בציור אחד, מחקה גרבוז ציור של רפי לביא , בציור אחר כתוב שמו של אגם בקשת צבעים שמאזכרת את ציוריו ובציור נוסף מופיעים שמות של ציירים ישראלים, כחיקוי של חתימותיהם ברשימת חותמים על עצומה.
ההומור הוא חלק בלתי נפרד מעבודתו של גרבוז מראשית דרכו האמנותית באמצע שנות ה־60, אך נראה כי בציורו המאוחר של גרבוז, משקלו של הקומי רק גדל. ״ההומור יודע לחדור לאפלים שבסדקים״, הוא אומר על התרבות הענֵפה ששורשיה בשוטה הכפר ובליצן החצר, על הכושר לפגוע ובה בעת לחמול, בבחינת ״נאמנים פצעי אוהב״.