״אין שום דבר קונבנציונאלי במופע של אותו עולם. לא השילוב בין הכלים, לא הסאונד ולא הביצועים של השירים, ישראליים ולועזיים. ההופעה מתגלגלת באופן לגמרי מקרי, כמו שיחה בין אנשים שנפגשו לדרינק בבר. מתחילים לדבר ולא יודעים לאן תוביל אותם השיחה, מה יהיה תוכנה ולאיזה טונים היא תגיע״, כותבת האוצרת טלי בן נון לקראת פתיחת התערוכה הופעה חיה שתוצג בגלריה גבעון החל מ-17.3.
ההופעה של אותו עולם היא שיחה בין שלושה אנשים, פסח סלבוסקי, אבי סבח וגבי קריכלי, שבמקרה מתקיימת מול קהל. המינימום ההכרחי מתוכנן מראש, ואילו התוכן ואופן ההגשה מתעצבים בספונטניות ומתהווים בזמן אמת. הם מופיעים יחד מ-2009 בתדירות מאוד נזילה, נמנעים מלסווג או להגדיר את סוג המוזיקה שלהם.
שלושת האמנים באים מאותו עולם אבל כל אחד מהם שואל שאלות אחרות בתוך האמנות שלו. כך גם התערוכה – היא לא מתיימרת להמציא חיבור ולכפות אותו על האמנות. במרחב שבין ציור, רישום, פיסול, מופע ואובייקט, התערוכה היא ניסיון לאמץ את הדינמיקה הייחודית להופעה של ההרכב אותו עולם, ולהחיל אותה על ההצבה בחלל. האוצרות מאמצת ערכים אילתוריים, משוחררים, לעיתים אפילו חסרי טעם או לא שלמים.
האסמבלאז׳ התלת-ראשי שנוצר בחלל הוא אנטי-מונומנטלי. הוא רצוף חיכוכים וסתירות בין אמנות לקראפט, בין דו-ממד לתלת-ממד, בין תנועה למצב סטאטי. את הסאונד האנטי-מונומנטלי שלהם, הפקידו חברי ההרכב בידיים של אדם רביעי, שאינו שייך ל״דבוקה״ הרעיונית שלהם. מישהו שמסוגל להתבונן על התופעה מבחוץ. שי-לי עוזיאל יצר עבודה במיוחד לתערוכה – ״וידאו-קליפ״ ממושך שמוקרן שוב ושוב, ברצף קבוע, ומשלב אסתטיקה של היי-טק אנכרוניסטי באוונגרד אלקטרו-מגנטי. הקולאז׳ האודיו-ויזואלי הזה, מחליף את ההופעה החיה שלא מתקיימת בתערוכה.