הערים האפריקאיות מתפוצצות מאוכלוסין. מתשתיות נהנים רק בעלי היכולת המעטים. החיים מתנהלים בעיקר ברחוב. הפרטי והציבורי מתערבלים. כ-40 אחוזים מתושבי אפריקה חיים בערים, וכ-60 אחוזים מתוכם מתגוררים בערי בקתות לא פורמליות. העיר האפריקאית היא מרחב כאוטי צפוף, שהתושבים נדרשים לנווט בו ללא נתיב של ביטחון בירוקרטי. תנועת האנשים הרודפים אחר חלומם, בעודם נאבקים לבצע משימות בסיסיות, מַבְנָה כלכלה של עסקאות אינספור בסבך של קשרי חליפין המתנסח כל פעם מחדש.
העשור האחרון באפריקה עומד בסימנה של הנוכחות הסינית, הניכרת בכל מקום בפיתוח תשתיות, בצמיחה של ״אזורי סחר חופשי״ ובהקמת ערים חדשות, לצד פריחה של אדריכלות מקומית, הנוצרת על-ידי אדריכלים מקומיים תוך שיתוף התושבים בתהליכי קבלת ההחלטות ובפיתוח מרחבי ציבור קהילתיים ומבנים רב-תכליתיים. בהנעת השוק והקפיטל הדורסים קדימה ללא גבולות, פועלות לצד הסינים גם חברות בנייה והשקעות מהמזרח התיכון, מישראל, ברזיל, טורקיה, רוסיה, קוריאה והודו. ערים נבנות בשיתוף פעולה בין מקומיים לזרים, בין ממשלות ותאגידים רב-לאומיים.
התערוכה מעמידה מרחב ראייה דינמי, המצליב חתכי אורך ורוחב וריבוי מבטים מבפנים ומבחוץ, על ההשתנות הדרמטית של המרחב הציבורי האפריקאי. מוצגים בה פרויקטים של אדריכלים, קולנוענים, אמנים וחוקרים מאנגולה, אתיופיה, קונגו, ניגריה, דרום-אפריקה, פורטוגל, הולנד, קוריאה הדרומית ועוד. המוצגים לוכדים זיכרונות קולוניאליים מפרספקטיבות שונות, ניסיונות להבניית זהות באמצעות אופנה, הרהורים על ימי המלחמה הקרה, הסוציאליזם ושלטון הדיקטטורים, יחסי חוץ המבוססים על מיזמי בנייה, פרוטוטיפים לאדריכלות חדשה המעוגנת באקטיביזם חברתי, השוק כנקודת מגוז בעיר העוברת טרנספורמציה והארכיון כאמצעי לשימור הזיכרון הקהילתי של יישובים לא פורמליים נכחדים.