זמן דיוקן II, מערך התערוכות שיפתח בסוף השבוע (26.2) במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, ימשיך את העיסוק של מערך התערוכות שהוצג לפניו, ויתמקד בדיוקן ומשמעויותיו דרך שש תערוכות יחיד ותערוכה קבוצתית של דיוקנאות מאוסף המוזיאון. מקום מרכזי יוקדש לדיוקן המצויר, המביא אל הבד או אל לוח העץ את הפנים האנושיות.
עוד מתאפיינות התערוכות במהלך של שיבה חוזרת ונשנית למושא ציור יחיד, או לקבוצת מצוירים בעלי מכנה משותף עקרוני – מהלך שמדגיש את ממד הזמן וממחיש את הפער המובנה בין הממשי (המודל החי) לייצוגו. חזרתיות זו דומה לניסיון מתמשך ללכוד ולהנכיח על הבד את הקשר הדיאלוגי בין הצייר למצויר. סך הרגעים המצטברים בדיוקנאות אלה מביע כמיהה לתפוס הלוך נפש או מהות אנושית בלתי־מושגים, איזו מהות חמקמקה של מושא הציור האנושי כמו גם של מעשה הציור עצמו.
שתיים מהתערוכות ירחיבו את המבט בדיוקן דרך פרספקטיבה היסטורית על ציור הדיוקן במאה ה־19 ובראשית המאה ה־20 – תקופה שבה ערער מדיום הצילום על תוקף מעמדו הדוקומנטרי של ציור הדיוקן, אך בעשותו זאת גם שיחרר אותו לעיסוק במחקר פנים אמנותי.
יאן ראוכוורגר, גלית. צילום: אברהם חי
יאן ראוכוורגר, גלית צוחקת. צילום: אברהם חי
עידו מרקוס. צילום: ליבי קסל
עידו מרקוס. צילום: ליבי קסל
עידו מרקוס. צילום: ליבי קסל
יאן ראוכוורגר: הפרדס הגדול
יאן ראכוורגר ידוע כצייר דיוקנאות מחונן, שזכה להכרה והערכה בתערוכותיו הרבות במוזיאונים מרכזיים בארץ ובעולם. תערוכתו הנוכחית, שאוצרת ד״ר איה לוריא, תתמקד לראשונה בדיוקנאות של גלית ראוכוורגר, בת זוגו לחיים, שאותה הוא מצייר כבר 35 שנה. התמה המסורתית של ״דיוקן אשת האמן״, המוכרת מציוריהם של גדולי האמנים (עמם מנהל ראוכוורגר שיח אמנותי ערני), מיתרגמת על הבדים והניירות לרגעים ייחודיים של אינטימיות זוגית ומשפחתית, ולא פחות מכך, למרחב יצירתי התנסותי וקשוב, המותח את גבולות הרגע אל מעבר לעכשיו.
עידו מרקוס: וריאציות על 1679.jpeg
עידו מרקוס שב ונדרש לדיוקן אישה שראה באינטרנט, ומתאר את דמותה שוב ושוב על פני מאות לוחות עץ, בדים וניירות, נסחף אל מקצב עבודה רפטטיבי. ככל שמרקוס מעמיק את מבטו בדימוי, הוא נע לעבר הפשטה והתמוססות הדיוקן, ומעלה שאלות על זיכרון והנצחה של דמות יחידנית, מקור ושכפולו. מרקוס מגלה עניין בתנאי היצירה האמנותית, ובתוך כך חושף את העדרה של מהות קבועה ומוגדרת. זהו זמן דיוקן הנתון בהתהוות מתמדת. אוצרת: אילנית קונפוני.
מיכל ממיט וורקה: התבוננות
הדיוקנאות בתערוכתה של מיכל ממיט וורקה מתאפיינים בפיגורטיביות מסוגננת הקוראת תיגר על מסורת הציור הריאליסטי. האמנית בוחנת, תוך התמקדות בסצנות ובדמויות מחיי היומיום, את הפערים בין האישי לחברתי, בין הציירת למושאי ציוריה, בין הציורים לעולם שהם משרטטים, ובין הצופה לעולמו שלו. ממיט וורקה היא זוכת המענק לאמנות עכשווית ע״ש לורן ומיטשל פרסר לשנת 2020. אוצרת: אירנה גורדון.
מיכל ממיט וורק, ללא כותרת. צילום: לנה גומון
אלי שמיר. סריקה: סטודיו HC Editions
אלי שמיר, אבא ואני בגודל טבעי. צילום: רן ארדה
אלי שמיר: זמן דיוקן
אלי שמיר שב ונדרש בבדיו הגדולים לדמויותיהם של אביו ושל בני הדור השני למייסדי כפר יהושע בעמק יזרעאל. ההזדקנות והפרידה מדור זה מקבילה לתהליכי השחיקה בערכי עבודת האדמה והקהילה השיתופית, המשתקפים בסיפור המשפחתי ומשליכים על האתוס שנבנה סביב אנשי העמק וחלוציו. בציוריו הריאליסטיים הגדולים וברישומיו החודרים בוחן שמיר, מתוך דיאלוג עם גדולי האמנות, את תמונת עולמו האישי – ולא פחות מכך, מציע תמונת דיוקן חברתית ותרבותית מקומית.
• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>
תערוכתו של שמיר נערכת בשיתוף בין מוזיאון הרצליה ומשכן לאמנות עין חרוד, שיציגו שתי תערוכות יחיד של שמיר בזו אחר זו. הפרויקט המשותף מבקש להאיר פנים שונות ביצירתו של שמיר: התערוכה במוזיאון הרצליה מתמקדת בדיוקן (אוצרת: ד״ר איה לוריא), והתערוכה במשכן לאמנות תתמקד בנוף, תחת הכותרת ״גבולות״ (אוצרת: ד״ר יעל גילעת).
אהרֺן שאול שוּר: לקראת דיוקנאוּת עברית
תערוכתו של הצייר אהרון שאול שוּר, שהשתייך לדור המורים הראשון בבצלאל של בוריס שץ בירושלים, תזמן מפגש נדיר עם צייר הדיוקנאות המקצועי שהגיע למזרח התיכון מווינה. שור מבטא בדיוקנאות ובציורי נוף את היקסמותו מהמראות החדשים ומאנשי המקום האקזוטיים, שהרבו לשמש מודלים בשיעורי הציור של הסטודנטים בבצלאל של אותם הימים. כך מציעים הדיוקנאות לא רק תיעוד תקופתי אלא גם ביטוי לגישה האוריינטליסטית למקום, ומאפשרים היכרות חוזרת עם המהלכים הראשוניים של האמנות בארץ. אוצר: רון ברטוש.
אהרן שאול שור, דיוקן אישה. צילום: אוסף משפחת שור
אהרן שאול שור, דיוקן ירקן משוק מחנה יהודה. צילום: אוסף משפחת שור
ג׳ורג׳ רוסלר, גבר עם מקטרת, מתוך תערוכת האוסף. צילום: אברהם חי
ליאוניד בלקלב : פִּינָקוֹתֵקָה
ליאוניד בלקלב מציג דיוקנאות שנוצרו על קרשים בגדלים שונים, שהיו למצע משמעותי וחוזר ביצירתו לאורך השנים מאז עלייתו ארצה מברית־המועצות לשעבר ב־1990. הקרש נושא את זכר הנגרות של אביו במולדובה ונגוע בסימני הזמן שחלף, המותיר את רישומו גם על פניהם של המצוירים – כנוכחויות המגיחות ממעמקי הזיכרון של האמן, שהן גם רוחות רפאים של תולדות האמנות. אוצרת: ד״ר איה לוריא.
שפמים נחשבים: דיוקנאות מאוסף המוזיאון
תערוכת הדיוקנאות הקבוצתית ״שפמים נחשבים״, שאוצרת לילך עובדיה, נסמכת כולה על אוסף האמנות הקלאסית של מוזיאון הרצליה. האוסף כולל עבודות מסוף המאה ה־19 וראשית המאה ה־20, שתרמו לו תושבי העיר בראשית שנות ה־60, מתוך הכרה בחשיבות הקמתו של מוסד תרבותי זה בעירם. מאפיינים אופנתיים, עיצובי השפמים והזקנים, אביזרים נלווים ופורמט הציור עצמו, מתגלים בתערוכה כייצוגים של מעמד וסטטוס המגולמים בדיוקן.
זמן דיוקן II
מערך תערוכות יחיד של האמנים מיכל ממיט וורקה, עידו מרקוס, יאן ראוכוורגר, אלי שמיר, אהרן שאול שור וליאוניד בלקלב, ותערוכת אוסף +
מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית
פתיחה: 29.2 | נעילה: 20.6
עידו מרקוס. צילום: ליבי קסל
The post דיוקנאות עברית ושפמים נחשבים: זמן דיוקן II במוזיאון הרצליה appeared first on מגזין פורטפוליו.