התערוכה ״דוד רובינגר – אמת צילמתי״, שנפתחה בסוף השבוע במוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב, היא מסע בזיכרון של דוד רובינגר, אחד מצלמי הארץ, שתיווכו ברגעים ובמקומות מכריעים בין ההיסטוריה ובינינו – אומר האוצר גיא רז. זהו גם מבט אחורה, אל רגעי הייאוש והתקווה של מדינת ישראל, בשנים 1947 – 1997.
רובינגר, חתן פרס ישראל שהלך לעולמו בשנה שעברה, נמנה עם קומץ נבחר של צלמים שתמונותיהם נצרבו בזיכרון המקומי והעולמי. ראשית פועלו היה בתום פרק ״הצילום הציוני״ המגויס, ששלט בסצינת הצילום המקומי עד קום המדינה. רובינגר נמנה על דור הצלמים החדש, שהיה ממנסחיו של ״הצילום הישראלי״, החופשי יותר, כפי שהוא בא לידי ביטוי בעיקר בשבועון ״העולם הזה״.
העשורים הראשונים של המדינה מתאפיינים במקבץ של תצלומים משני קצוות הסקאלה האנושית: מצד אחד, תמונות הלל למדינה החדשה, לכוח, לצבאיות, לניצחונות המפוארים ולשחרור ירושלים, לבנייה החדשה, להקמת קיבוצים ולטבע הישראלי המתחדש; מצד אחר, תמונות של גירוש הערבים במלחמת העצמאות ושל כיבוש במלחמת ששת הימים, לצד תמונות של מעברות עולים, ייבוש אגם החולה, ועד הלוויות חיילים במלחמת יום כיפור.
דוד רובינגר. צנחנים בכותל המערבי, יוני 1967
דוד רובינגר. יצחק רבין בוועידת מפלגת העבודה 1947
באותן שנים ניתן לראות בארץ גם ניסיונות להתחקות אחר המתרחש בתחום הצילום בעולם המערבי, באמצעות תחרויות ותערוכות מיובאות – בהן התערוכה הבין־לאומית, ״משפחת האדם״, במוזיאון תל־אביב (1958). בהשראתם של צלמי התקופה, של הכתבה המצולמת (הרפורטז׳ה) ורעיון ״הרגע המכריע״ שניסח הצלם הצרפתי, אנרי קרטייה־ברסון כבר ב־1952, ניסו הצלמים המקומיים ללכוד במצלמתם רגעים שיש בהם סיפור אנושי או קוריוז חזותי. זהו צילום הנאמן לאמת הסובייקטיבית של כל צלם וצלם. הדימוי, הנלכד בעינו של הצלם, הופך את הארעי לנצחי.
כמו רבים מחבריו למקצוע, רובינגר צילם במצלמות רפלקס אנלוגיות, שבהן לא ראה כלל את הדימוי ברגע הצילום; זהו למעשה לכידה של רגע שעולה וצף כזיכרון רק לאחר הדפסתו כדימוי במעבדה. הדימוי שנלכד בתשלילי הצלם הוא המתווך של המציאות והאמת כפי שהכרנו אותה בטרם הצילום הדיגיטלי. כחצי מיליון תשליליו של רובינגר, השמורים בארכיון ״ידיעות אחרונות״, הם למעשה סך כל שברירי השניות שלא ראה כשצילם.
בתערוכה מובא מבחר תצלומים מתומצת, חלקם מעולם לא נחשפו, שצילם רובינגר במהלך כחמישים שנות יצירה ותיעוד; זהו ניסיון ראשון להצגה מוזיאלית של עשייתו המקצועית – הן מן ההיבט האסתטי והן מן ההיבט התיעודי. הבחירה בתצלומים ההיסטוריים הידועים והצבת כל אחד מהם לצד תצלום ידוע פחות אך בעל זיקה אסתטית או פוליטית מבקשות לנסח פרשנויות בעלות ערך מוסף כמו גם קריאה מחדש את צילום העיתונות של רובינגר גם כבעל מבע אמנותי.
דוד רובינגר. אנואר סאדאת ומנחם בגין באסואן 1980
לדוגמה, זוג התצלומים, ״המצילים״ בחוף ימה של תל־אביב (1952) לצד ״הצנחנים בכותל המערבי״ במלחמת ששת־הימים (1967): ניתן לראות במפגש זה את זווית הצילום ההרואית של רובינגר המתנסחת עם הזמן, את כובעי הקש המתחלפים בקסדות לוחמים ואת בגדי הים המומרים במדי צבא ואפודי קרב, את עיר הים והחופש המתנגשת בעיר האבן והדת. חמשת הגברים חולקים מבט אל האופק – מבט המקפל בתוכו הן את העבר והן את העתיד.
כותרת התערוכה "אמת צילמתי" שאולה מהמונח המשפטי "אמת דיברתי" – המשמש כהגנה לעיתונאי המואשם בהוצאת דיבה. עיתונאי המדווח בתום לב ומתוך אמונה שבידו מידע אמיתי – יכול לטעון לחפות. כיום התחלפו המושגים של אמת עיתונאית ב"אמת שלי" – האמת מזווית הראייה האישית של המדווח. רובינגר בצילומיו תיעד לא אחת גם מצבים ותמונות שהיינו רוצים להסתיר ולהסב מהן את המבט.
The post דוד רובינגר במוזיאון ארץ ישראל ״אמת צילמתי״ appeared first on מגזין פורטפוליו.