לחן עממי בבית האמנים

התערוכה ״לחן עממי״, שתתפרש על כל חללי התצוגה של בית האמנים בתל אביב, תציג את התחומים השונים של העיצוב המקומי ותנסה לענות על השאלה – עיצוב בישראל או עיצוב ישראלי – סביב נקודות מפגש שונות כמו עיצוב ודת, עיצוב וחדשנות, עיצוב ולאומיות ועוד. בין הנושאים שייבחנו: האם יש כזה דבר מראה ישראלי ומחוות גוף מקומיות, איך העיצוב מתגייס לפתרון סוגיות דתיות, איזו פרשנות ניתנת היום לסמל המדינה, והאם עגבניית השרי החליפה את התפוז הישראלי האיקוני כסמל לחדשנות ולחקלאות המקומית.

חמש מעצבות ושני מעצבים – שבמקביל לעבודתם כמעצבים פעילים עוסקים גם במחקר ובאוצרות – הופקדו מטעם מכון שנקר לתיעוד וחקר העיצוב בישראל על חללים שונים בבית האמנים, והתבקשו להציע תשובה משלהם לשאלות שהתערוכה מבקשת לבדוק: האם יש כזה דבר בכלל עיצוב ישראלי? כיצד הוא השתנה מאז קום המדינה? עד כמה המקום שבו המעצבים פועלים משפיע על עבודתם, וכמה הם מושפעים מתהליכים גלובליים? ואיך אפשר לנסח את היסודות של שפת העיצוב המקומית?

עמיחי שטרית

סריקת תלת־ממד של עגבניית מגי

בין המוצגים בתערוכה: ספר אקורדיון רבנים לעריסת תינוק, מגן ציצית למכונת הכביסה, חנוכיית חב״ד חד פעמית; רקמות טבע ארץ־ישראלי, סוודר צבאי שנסרג מחדש, נעלי קיפי בשילוב קריסטלים, סנדלים תנ״כיים שהלכו על המסלול בשבוע האופנה, ושמלות בהשראת הארכאולוגיות שחפרו את הארץ בתחילת המאה ה־20; 70 הצעות חדשות של מעצבים גרפיים לסמל המנורה; זרעי עגבניית שרי ששווים את משקלם בזהב; ועבודות וידאו שבוחנות את הכוראוגרפיה של ענידת תכשיטים.

יובל סער, ראש מכון שנקר לתיעוד וחקר העיצוב בישראל והאוצר הראשי של התערוכה: ״ב־13 השנים האחרונות מכון שנקר לתיעוד וחקר העיצוב בישראל מתעד את העיצוב המקומי, וחגיגות ה־70 למדינה מהוות גם בשבילנו ציון דרך שבו אנו עוצרים לרגע כדי לבחון את הפעילות שלנו. המכון, כמשתמע משמו, מתעד וחוקר את העיצוב שנוצר כאן בישראל, וכבר משמו עולות שאלות: האם העיצוב הזה ייחודי? האם הוא יכול להיווצר רק כאן ולא במקום אחר? האם יש בו מאפיינים של המקום ושל יושביו? האם אפשר לדבר בכלל על עיצוב ישראלי, או שצריך לדבר על עיצוב בישראל? ומיהו אותו ׳ישראלי׳ שעיצובים אלה מיועדים בעבורו?

״בתערוכה ׳לחן עממי׳ הזמנו מעצבות ומעצבים ישראלים לצאת ולחקור את הסוגיות הללו. התערוכה מציגה מנעד של תשובות אפשריות, רב־תחומיות ומעוררות מחשבה, באמצעות דימויים רב־גוניים, ממוצגים איקוניים וממלכתיים ועד מוצגים יום־יומיים שכלל לא ייחשבו ׳מעוצבים׳ במובן הרווח של המילה וחלקם הפכו ברבות השנים למעין ׳לחן עממי׳ שכולם מכירים אבל איש לא נותן דעתו עליו. אנו מבקשים להשתהות לרגע, לראות מחדש את מה שהעין הפסיקה לראותו מכוח ההרגל, ולהציע נקודת מבט צפויה פחות על אותו עיצוב – בין אם זה הישראלי ובין אם זה שעוצב בישראל״.

בית האמנים
אלחריזי 9, תל אביב
פתיחה: יום שישי, 27.4.18 בשעה 12:00; נעילה: 26.5.18
שני–חמישי: 10:00–13:00, 17:00–19:00
שישי: 10:00–13:00, שבת 11:00–14:00

סיורים מודרכים: (הכניסה חופשית, אין צורך בהרשמה מראש)
שבת 5.5 בשעה 11:00 בהשתתפות יובל סער, ליאורה רוזין, לו מוריה, איה בנטור ונדב ברקן
שבת 12.5 בשעה 11:00 בהשתתפות יובל סער, טל אמית, ליה שורץ, נעמה שטיינבוק ועידן פרידמן

מיכל שפירא

אקורדיון רבנים. צילום: אחיקם בן יוסף

נַעֲשֶׂה. חפצים בין קודש לחול

אוצרים: Reddish – נעמה שטיינבוק ועידן פרידמן

התערוכה מציגה מסע מחקר בעקבות האובייקטים הייחודיים שבהם נעזר הציבור הדתי. החפצים מרתקים ומשקפים את החברה שבה הם נוצרו, את הצרכים האנושיים של משתמשיהם, ואת השינויים ברוח הזמן. בתערוכה יוצגו בין השאר ספר אקורדיון רבנים לעריסת תינוק, מגן ציצית למכונת הכביסה, חנוכיית חב״ד חד פעמית ועוד.

4 לקילו: סיפורים על עגבניות

אוצרות: ליאורה רוזין ולו מוריה

אחד מסמליה המובהקים ביותר של הישראליות היה במשך שנים רבות התפוז, פרי של שמש ואדמה המשרת היטב את הנרטיב של עבודת כפיים עברית בארץ ישראל. מאז שנות ה־90 של המאה ה־20 הפכה גם עגבניית השרי לאחד מסמלי המדינה, ואף התפרסמה כהמצאה מקומית. מהלך זה מייצג במידה רבה את השינוי בדימוי של ישראל, ממעצמה חקלאית שתפוזים הם שגריריה ל״סטארט־אפ ניישן״, שמפתחת ומייצאת טכנולוגיה בצורת מיליוני זרעי עגבניות בשנה לכל העולם. אם התפוז היה ייצור של ״חומרה״ אכילה, העגבנייה היא ״תוכנה״ בעלת יכולת שכפול ושכלול אין־סופית.

האם עגבניית השרי אכן הומצאה בישראל? משיחות עם מטפחים, מגדלים, משווקים ואוהבי עגבניות, התשובה האמיתית עודנה חמקמקה ואינה חד־משמעית. בתערוכה זו נבחנת העגבנייה כסמל וכאובייקט, שבתהליך פיתוחה החקלאי קיימים קווי דמיון רבים לתהליכי הפיתוח הקלאסיים של עולם עיצוב המוצר. כך לדוגמה, מנגנונים לזיהוי צורכי שוק ומגמות שוק, חוויית משתמש, הנדסת אנוש, חוויית קנייה ומיתוג הופכים לכלים בעבור מפתחי העגבנייה המודרנית. אורך חיי המדף, צבעה, גודלה, עובי קליפתה, אופן גדילתה, מתיקותה של העגבנייה ואף ״סיפור המותג״ שלה – כולם הופכים למאפיינים של מוצר שאפשר לשלוט בהם ולהתאימם לרצונות הצרכנים.

490 קנים

אוצר: נדב ברקן

70 שנים אחרי הקמת המדינה, פנה נדב ברקן ל־70 מעצבים גרפיים וביקש מהם להציג את הפרשנות שלהם למנורת שבעת הקנים שנחשפה ב־10 בפברואר 1949 על ידי מועצת מדינת ישראל. מנורת שבעת הקנים היא אייקון יהודי ייחודי, שלא קיים בתרבויות אחרות. תהליך עיצובו של הסמל החל במכרז שזכה למאות תגובות. השקפת עולמם, התובנות והמחשבות שלהם כלפי המקום הזה מבוטאים ב־70 סמלי מנורה חדשים.

גרגורי לרין. צילום: גל דרן

מחוות מקומיות

אוצרת: איה בנטור

מפגש מקורי דרך מחוות גוף בין צורף, תכשיט ועונד של צורפים מובילים בארץ. בנטור תיעדה את התנועה הנוצרת ברגע שבו היוצר מוסר את התכשיט, ובזמן שהעונד נפגש עם התכשיט ועונד אותו. מסירת התכשיט, הטומן בתוכו סיפור של מקומיות ועשייה, וענידתו כאקט אישי־אינטימי, מייצרים מחוות גוף, מערכות יחסים ותקשורת. התערוכה בוחנת אם הכוראוגרפיה של מסירת התכשיט והכוראוגרפיה של ענידתו תלויות תרבות, ומהם היחסים בין היסטוריה מקומית לחוויה אישית, בין יצירה לשימוש שלה.

צווארון כחול־לבן

אוצרות: טל אמית (מנהלת ארכיון האופנה והטקסטיל של שנקר) וליה שורץ

מתי בפעם האחרונה זיהיתם פריט אופנה ישראלי? האם יש דבר כזה בכלל? והאם הוא מבוסס על שורשים מקומיים או שלא בהכרח? ומה בכל זאת גורם לנו לזהות אותו ככזה? מעצבי אופנה בכל העולם משתמשים – במודע או לא במודע – בזהות המקומית שלהם כדי ליצור. גופיית טריקו בצבע ירוק זית, נעלי קיפי, חאקי אתא וחולצות סוף מסלול – בעבורנו הישראלים פריטים אלה נושאים מטען של זהות מקומית. אך לפעמים פריטי לבוש שאנחנו מזהים כישראליים לחלוטין, מעוררים גם אצל אחרים זיכרונות ממקומות רחוקים. כך, התערוכה עוסקת בפריטי לבוש ישראליים, באופנה הנובעת מהם ובחוויה המתלווה למפגש איתם, המושפעת מנקודת המבט הסובייקטיבית ומן המטען שנושא עמו הצופה.

נטלה מתנפחת. צילום: אחיקם בן יוסף

משכית. צילום: אייל נבו

The post לחן עממי בבית האמנים appeared first on מגזין פורטפוליו.